האיטי: וודו ומתים מהלכים

כמה ימים קודם לכן חלה לפתע האיכר בן ה־40 והגיע לחדר מיון של בית חולים במרכז האיטי. הוא סבל מחום גבוה, קשיי נשימה ועוויתות בכל גופו. הרופאים לא הצליחו לאבחן את מחלתו. מצבו הידרדר במהירות והוא נפטר כעבור שעות ספורות. אחותו אנג'לינה, שניצבה ליד מיטתו, הודיעה את הבשורה המרה לקרובי המשפחה.בבוקר 3 במאי 1962 נקבר נארסיס בבית הקברות הקטן של הכפר. מצבת אבן כבדה הוצבה על קברו.

18 שנה לאחר מכן, בכיכר השוק של הכפר, פנה גבר זר אל אנג'לינה והציג את עצמו בשם החיבה שבו נהגה לקרוא לאחיה בילדותו. על פי סימנים גופניים מיוחדים ובקיאותו בפרטים משפחתיים אינטימיים, התברר שעובר האורח הוא המנוח בכבודו ובעצמו. הוא זכר את קולו של הרופא שהכריז על מותו, את הבכי של אחותו ואת ההלוויה. על לחיו היתה צלקת ממסמר שפגע בפניו בעת הריקוד של נושאי הארון.

סלסטין מונטילס פיליפ, כוהן וודו מ"המשתמשים ביד ימין". הוא נמנע מכישוף שחור, בניגוד לעמיתיו "המשתמשים ביד שמאל" | צילום: פיליס גלמבו

נארסיס סיפר שבלילה לאחר שנקבר הוציא מכשף את גופו מהקבר. המכשף ועוזריו קשרו את ידיו ורגליו, היכו אותו בשוטים ומכרו אותו לעבדות לבעל מטעי סוכר בצפון המדינה. כשנפטר בעל המטעים הצליח נארסיס לברוח ושב לכפרו. אנג'לינה המבוהלת הבינה שאחיה הפך לזוֹמְבִּי – "מת מהלך" בשפה הקריאולית המדוברת בהאיטי.

הגופה נעלמה מהקבר
הסיפור הזה אינו עלילה של סרט אימה. הפרטים לקוחים מהתיק הרפואי של קלירוויוס נארסיס, הכולל העתק מתעודת הפטירה שלו, חתומה על ידי הרופאים שקבעו את מותו. בארכיון של המרכז הפסיכיאטרי המקומי שמטפל במקרה שלו אפשר למצוא תיקים נוספים של זומבים, ובהם סיפורים מסמרי שיער.

למשל, התיק של פרנסינה איליוס, שנמצאה באביב 1979 משוטטת סמוך לביתה, כשהיא לא מסוגלת לדבר. אמה זיהתה אותה על פי הצעיף שהיה קשור לצווארה כאשר נקברה. פרנסינה הוכרזה כמתה שלוש שנים לפני כן, לאחר שנפטרה בבית הוריה. כאשר פתחו את קברה התברר כי גופתה נעלמה. במקומה נמצאה ערמת אבנים. חולה אחרת, נַאטַאגֶטֶה ג'וזף, שנפטרה בנסיבות מסתוריות, נמצאה בכפר מולדתה כעבור 14 שנה על ידי השוטר שקבע את מותה.

ד"ר למארק דויון, שניהל את המוסד הפסיכיאטרי, חשד כי לא מדובר בפולקלור מקומי או בהזיות של חולי נפש. בראשית שנות השמונים של המאה ה־20 הוא פנה לשני פסיכיאטרים אמריקאים נודעים, פרופ' היינץ לֶהמן וד"ר נתן קליין, שהעריכו כי החולים נקברו בעודם בחיים. התברר כי בהעדר מכשור קרדיולוגי וסריקה של גלי מוח, סימני המוות המוכרים – הפסקת דופק הלב, ירידה בחום הגוף, עיניים נטולות הבעה, שינויים בצבע העור והתקשות איברים – עלולים להטעות אפילו רופאים מנוסים.

בספר "קבורה בחיים – ואיך אפשר למנוע את התופעה", שיצא לאור בלונדון כבר בשנת 1905, מתארים רופאים מנתחים חברי הקולג' המלכותי 149 מקרים שבהם התברר כי ה"מתים" נקברו כשהיו עדיין בחיים. בעשרה מקרים נוספים, קמו מתים לתחייה על שולחנות הניתוח של הפתולוגים. לדברי להמן וקליין, תופעות דומות קרו גם בעשורים האחרונים: פתולוג אמריקאי הותקף על ידי גופה שניתח, ורופאים אנגלים שבדקו מכשיר קרדיוגרף נייד גילו סימני חיים בגופתה של נערה שמתה ממנת יתר.

כאשר מופיעים התסמינים דמויי המוות הקליני, בטוחים נפגעי הרעל שהם גוועים כתוצאה מהכישוף. הוודאות הזאת אינה מתערערת גם לאחר שהמכשף ועוזריו מסירים את המצבה, פותחים את הארון ומוציאים אותם מקברם | צילום: משה שי

לפיכך, הפסיכיאטרים שיערו שהזומבים לא מתו ממש, אלא הורעלו באמצעות חומר שגורם לתסמינים של מוות קליני. לפענוח תעלומת הרעל המסתורי, שהופך אנשים חיים למתים מהלכים, ביקשו השניים את עזרתו של פרופ' ריצ'רד אוונס שולץ, שהיה באותם ימים מומחה בעל שם עולמי בחקר צמחי רפואה בחברות שבטיות ומנהל המוזיאון הבוטני באוניברסיטת הארוורד. כך התחיל החיפוש אחר שיקוי הזומבים.

מסע אל גבולות המוות
"האיטי תלמד אותך שהטוב והרע הם בעצם דבר אחד", אמר באביב 1982 הברמן של מלון אולופסון לווֶד דייוויס, אז דוקטורנט במחלקה לביולוגיה של אוניברסיטת הארוורד, שבו בחר פרופ' שולץ כדי למצוא את הרעל הקטלני.

לפני כמה שנים ישבתי באותו בר אפלולי של מלון אולופסון בפורט־או־פרנס (Port-au-Prince), בירת האי – מבנה קסום המוקף בפרחי בוגנוויליה, שבו התחיל מסעו של דייוויס אל גבולות המוות. הגעתי להאיטי כדי לכתוב כתבה על חגה של אַרְזילי, אלת האהבה בפולחן הווּדוּ. הארץ הדהימה אותי בעליבות של חיי היומיום בצד היופי המופלא והצבעים העזים, בהמונים המכתרים מכל עבר, בחושניות הטרופית, במעשי אכזריות ונדיבות המתקיימים בערבוביה.

הרפובליקה של האיטי, מדינה ענייה עם תרבות עשירה, התגבשה בשלהי המאה ה־18 במהלך מרד העבדים הראשון בתקופה החדשה שהסתיים בהצלחה. תושביה השחורים, שהובאו בספינות עבדים אל העולם החדש, נותרו מבודדים לאחר המרד בבעלי המטעים הצרפתים ושימרו במשך יותר מ־200 שנה את מורשתם האפריקאית. היסטוריה של תהפוכות פוליטיות, שלטון עריצים ודמוקרטיה שהידרדרה באחרונה לאי יציבות מלווה באירועים אלימים הפכו את חיי היומיום במדינה הקריבית היפה והמרתקת לחלום בלהות.

לתדמית המפחידה הוסיפו סרטים הוליוודיים המציגים את הדת המקומית, ה"וודו" (ראו מסגרת), כמאגיה שחורה המבוססת על בובות, סיכות וראשי תרנגולות נוטפי דם. אפשר למצוא את הסחורה הזאת בשווקים של האיטי, אבל כמו שהבין דייוויס במהלך החיפוש אחר שיקוי הזומבים, רוב כוהני הוודו אינם עוסקים בכשפים. "אתה צריך לחפש בוקור (Bokor), כוהן המשתמש ביד שמאל", הסביר לדייוויס האיש מהמלון.

מפגש עם התגלמות הרוע
המכשפים, אנשי השוליים של פולחן הרוחות, לא מופיעים במדריך הטלפונים. במקדשי הוודו המקומיים פגש דייוויסכוהנים "המשתמשים ביד ימין", שלא היו מוכנים לרקוח עבורו את השיקוי. הוא שתה הרבה רום וצפה במחולות וודו, למד על צמחי המרפא המשמשים את הכוהנים והקליט את שירי הקסם שלהם. עד שבוקר אחד, סמוך לסנט מארק (St. Marc), עיר דייגים במפרץ גונייב (Gonave), הוא מצא לבסוף את הבוקור שלו, שתואר על ידי בריטים שפגש במקום כ"התגלמות הרוע".

הבוקור מרסל פייר היה מתומכיו של הרודן פרנסיס דובלייה, שכונה "פאפא דוק", ונמנה עם אנשי המשטרה החשאית הידועה לשמצה שלו, ה"טון טון מקוט". תמורת חופן דולרים הסכים מרסל ללמד את החוקר הצעיר את סודותיו של שיקוי הזומבים.

"מה היה מרסל? בוקור, מכשף רע לב, או אונגן (Houngan), כוהן וודו מרפא?", שאל את עצמו דייוויס, כיום אתנובוטנאי בכיר, בעת שצפה במיומנות המקצועית שבה הכין מרסל את המרכיבים המחרידים של המרקחת. "הוא היה כמובן שילוב של השניים.כמכשף הוא שירת את האפלה, ככוהן הוא שירת את האור. כמו כל אחד מאיתנו, הוא היה מסוגל לשרת את שניהם", כתב דייוויס בספרו "הנחש והקשת", שהפך לרב מכר, ובו מתועדת משימתו המדעית הבלתי שגרתית בהאיטי.
סערות ברקים סדקו את השמים נטולי הירח בלילה שבו למד את סודות האפלה. מרסל רקח למענו את השיקוי למרגלותיו של צלב האבן, הניצב בפתח כל בית קברות ומסמל את פרשת הדרכים המפרידה בין החיים לבין ממלכתו של ברון סמאדי, שליט המתים, שבחסותו נערכים הטקסים הקשורים לריפוי ולפולחן המוות.

בוקור, מכשף המשרת גם את האפלה, מצליף בשני זומבים. ציור קיר במקדש וודו בהאיטי | צילום: פיליס גלמבו

בחצות הלילה ערבב מרסל בקלחת צמחים מקומיים שונים, חלקי לטאות, שני מינים של דגים, תולעים, עכבישים ארסיים ועצמות של ילדה קטנה שהוציא מאחד הקברים. עשן צהוב עלה מהקדרה. עוזריו נזהרו לא לגעת בחומר המבעבע, העבירו את השיקוי לבקבוקי רום ריקים והטמינו אותם בארון הקבורה של הילדה. שלושה ימים עמד הארון בחצר המקדש של מרסל, וסביבו דלקו נרות שחורים. הבוקור לא הניח לאיש להיכנס למקום, מפני שהאבקה שנותרה בתום התהליך יכולה להמית אדם בתוך כמה שעות. גוש האבקה הצהבהב הזה, בעל הריח הדוחה, היה הרעל שחיפשו הפסיכיאטרים.

כיסא חשמלי נוסח וודו
בבדיקות של הרעל במעבדות האוניברסיטה התברר שהחומר הפעיל נלקח מהדג Sphoeroides testudineus, קרובו של הקיפודג דל הקוצים מים סוף, שידוע בשם אבו נפחא. הדג הזה מכיל טטרודוטוקסין (Tetrodotoxin), רעל עצבים מסוכן. ביפן, שם מכונה הדג "פוגו" ונחשב למעדן, מדווחות רשויות הבריאות מדי שנה על מקרים של הרעלה בקרב סועדים אניני טעם. בשלבים הסופיים, מאבדים הנפגעים את כושר הדיבור והתנועה, חום גופם יורד, השפתיים שלהם מכחילות והם נראים כמתים. במקרים רבים, כעבור כמה ימים, הם מחלימים. לצופה מהצד נראה שהם קמים לתחייה.

גילוי החומר הפעיל של הרעל סייע להבין כיצד מצליחים מכשפי וודו ליצור תסמונת שלמוות קליני ולהוציא מהקבר את קורבנות ההרעלה בעודם בחיים. אבל הטטרודוטוקסין לא היה התשובה לחידה הקשורה לתופעת המתים המהלכים. בניגוד לחולים ביפן, המחלימים מהתסמינים הפיזיים של הרעל וחוזרים לשגרת חייהם, נפגעי ההרעלה בהאיטי מאבדים את רצונם החופשי ומשתעבדים לאנשים שהרעילו אותם.

רעל העצבים שמכר מרסל פייר לחוקרים האמריקאים יכול היה אמנם להרוג את כל חברי הסגל האקדמי, אבל אפילו המומחה הדגול ביותר לא היה מצליח לעשות עם החומרים האלה זומבי. הנוסחה האמיתית נשארה בידי המכשף.

דייוויס שב להאיטי, והוא מספר בספרו כי בביקור החוזר התברר לו שהרעל הוא רק אחד המרכיבים בתהליך תרבותי, המכונה "מוות על ידי וודו" – התשובה העממית של תושבי הכפרים בהאיטי לכיסא החשמלי של מערכת החוק האמריקאית. כל הזומבים שהכיר היו מעורבים בסכסוכים על רקע של פגיעה במוסכמות החברתיות. נארסיס סירב להעניק לאחיו אדמה שהיתה מגיעה לו על פי מנהגי הירושה, פרנסינה בגדה בבעלה הקנאי ונאטאגטה נחשבה בקרב שכניה לאשת ריב ומדון. הם התעוררו יום אחד ומצאו את גושי האבקה הצהובה על סף דלתם. באותם רגעים הבינו כולם שהם נידונו למוות.

מלפפון הזומבים
עונשי המוות הוטלו על ידי אגודות הסתרים של הוודו, שהוקמו בימי מרד העבדים ועד היום הן פועלות ברוב הקהילות הכפריות של האיטי. החוקרת האמריקאית השחורה,זורה ניל הורסטון, שערכה בשנות העשרים של המאה שעברה מחקר חלוצי על דת הוודו של האיטי, תיארה לראשונה את הארגונים האלה בספרה "סַפֵר לסוס שלי". היא כותבת על הלילות שבהם הסתגרו הכפריים בפחד בבתיהם לאחר ששמעו את קולות תופי הפולחן של חברי אגודת הסתרים המקומית. על פי שמועות שרווחו באותם ימים בקרב מכריה בחוגי המולאטים, בני התערובת שהיו העילית העירונית בהאיטי, נהגו חברי אגודות הסתרים להקריב קורבנות אדם.

יותר מ־40 שנה לאחר שפרסמה הורסטון את מחקרה, בימי שלטון הטרור של העריצים ממשפחת דובלייה, שעשו כנראה שימוש באגודות הסתרים כדי לחסל אלפי מתנגדים פוליטיים, הצליח אנתרופולוג מהאיטי, מישל לגוורה, לחדור אל האגודות האלה. לגוורה מציג מציאות אחרת. על פי תצפיותיו, מדובר במערכת של ארגונים מסורתיים שמקורם באחוות הסודיות של מערב אפריקה, ותפקידם לנהל הבטים שונים של החיים בכפרים. הם משמשים לעיתים קרובות תחליף לרשויות הבלתי יעילות של השלטון המרכזי, ועל פי המסורת, יש להם סמכויות שיפוט וביצוע הכוללות עונש מוות באמצעות כישוף.

מרגע שבו מגלים הנידונים למוות את האבקה הצהובה בפתח ביתם והידיעה מתפשטת ברחבי הכפר, הם סובלים משילוב קטלני של חרדה ונידוי חברתי. הפגיעה מתרחשת בדרך כלל כמה שבועות או חודשים מאוחר יותר. מאחר שהחומר הפעיל של הרעל צריך לבוא במגע עם העור, ההרעלה מתבצעת כנראה על ידי מגע חפוז עם הקורבן או נשיפה משפופרת זעירה.

כאשר מופיעים התסמינים דמויי המוות הקליני, בטוחים נפגעי הרעל שהם גוועים כתוצאה מהכישוף. הם אמנם נמצאים בהכרה בעת הקבורה, אך מאמינים שנשמתם יצאה מגופם. הוודאות הזאת אינה מתערערת גם לאחר שהמכשף ועוזריו מסירים את המצבה, פותחים את הארון ומוציאים אותם מקברם. בחשכת הליל הם נקשרים לפניהצלב, מוטבלים במי הקודש ומקבלים שם חדש. בשלב זה מכריחים אותם לאכול סעודה המכילה סם פסיכוטי שמופק מצמח הדָטוּרה, הגורם להזיות ושכחה ומכונה בקריאולית "מלפפון הזומבים". וכך, בעת שהם נלקחים אל תוך ערפילי הבוקר, על פי תפיסת עולמם הם מתים מהלכים.

תושבי האיטי מאמינים כי המכשף שביצע את העונש השתלט על אחת מנשמות האדם, המכונה "המלאך המיטיב הקטן", שמייצגת את אופי הקורבן ותכונותיו. מעתה שומר עליה המכשף בבקבוק ומעביר אותה לאנשים, בעלי חיים וחרקים המשמשים משרתיו. בעיניהם של צאצאי עבדים שמרדו, גורל נצחי של עבד גרוע ממוות. לכן נוהגים סוגדי הוודו לדקור את ליבו של אדם שמת בטרם עת או לערוף את ראשו. הם לא פוחדים שייפגעו על ידי המתים המהלכים. הם שרויים באימה שהם עצמם או קרוביהם האהובים יהפכו לזומבים.

הפחדים העמוקים ביותר
לאחר הגילוי של מרכיבי שיקוי הזומבים קבעו שלטונות האיטי עונשים חמורים על שימוש ברעל. על פי סעיף 249 בדיני העונשין, המגדיר את העברה הפלילית הזאת, הרשיע באחרונה בית המשפט העליון של האיטי את בלואה דוריסנט בשימוש בכשפים שהפכו את אחיינו לזומבי. האחיין, ווילפריד דוריסנט, נפטר בנסיבות חשודות בעקבות מחלה קצרה ונמצא כשנה לאחר מכן משוטט בכפר מולדתו, בדומה לתיאורי המקרים שנמצאו בארכיון של המרכז הפסיכיאטרי בפורט־או־פרנס.

בעקבות פסק הדין הגיעו להאיטי האנתרופולוג והפסיכיאטר פרופ' רונלד ליטלווד ועמיתו ד"ר קונרד גורינסקי, אתנוביולוג ומומחה לרעלים. הם באו לפגוש את המת המהלך הראשון בהיסטוריה שהשלטונות הכירו בקיומו. אביו של ווילפריד, שמצא אותו, ואימו, שטיפלה באהבה בבנה שהפך לשבר כלי, התירו לחוקרים לערוך לו כמה בדיקות רפואיות.

התוצאות היכו את כולם בתדהמה: לא התגלו עדויות ישירות לפגיעה מרעלים, סריקת המוח לא חשפה נזק מוחי, שהיה צפוי כתוצאה ממחסור בחמצן בעת הקבורה בחיים, ובדיקת די.אן.איי, שנועדה לקבוע את הקשר המשפחתי, הצביעה על כך שהזומבי אינו בנם של הדוריסנטים. מסיבות טכניות לא יכלו המעורבים בפרשה לפתוח את הקבר,כך שאי אפשר לדעת אם הבן המנוח נרצח באמצעות רעל. בכל מקרה, הוא לא חזר מהמתים.

תוצאות הבדיקות שכנעו את פרופ' ליטלווד, בניגוד למסקנותיו של דייוויס, כי בהאיטי לא משוטטים מתים מהלכים. הוא אינו מאמין שמכשפי וודו יכולים להוציא מהקבר אנשים חיים לאחר שהורעלו. להערכתו, מדובר בתופעה חברתית. סוגדי הוודו יצרו, על פי אמונתם ומתוך פחדיהם העמוקים ביותר, את דמות הזומבי, שעליה הם חומלים. אך למעשה, זהו מנגנון חברתי שבאמצעותו נאספים חולי נפש על ידי משפחות אבלות ומשתלבים שוב במשפחה ובקהילה.

התיאוריה החברתית שלו נשמעת משכנעת לא פחות מההסבר התרבותי של דייוויס. אבל ליטלווד לא הכחיש מעולם כי נשמע לעצה שקיבל הדוקטורנט הצעיר מאוניברסיטת הארוורד, כשחיפש לראשונה את שיקוי הזומבים: בהאיטי, כדאי לוותר על טיולים בלילות נטולי ירח, לעולם לא להחנות את המכונית בפרשת דרכים ולהודיע מיד אם מישהו נושף עליך פתאום אבקה צהובה. אף אחד כנראה לא רוצה לחזור מהמתים כדי להכריע במחלוקת המדעית.

This story is dedicated to Maryse Penette, Eila Levy, Alex Laftond, Daniel Keadar and Gabbi Lee, my generous hosts in Haiti. Through your eyes I’ve learned the many faces of this magical land, the beauty of its people and culture, and its mysteries.