אנטיגואה גואטמלה (Antigua Guatemala) היא עיירה קולוניאלית ציורית להפליא הנמצאת בעמק פורה למרגלות שלושה הרי געש חרוטיים. כמעט מכל מקום בעיר אפשר לראות את הר הגעש אגווה (Agua, מים בספרדית), שמתנשא מדרום-מזרח; במערב מיתמר הר הגעש אקטנאנגו (Acatenango), ומדרום-מערב הר פואגו (Fuego, אש בספרדית), שלא תמיד ניתן לראותו בבירור, אבל קל לראות את עננת העשן המתאבכת מעליו ולעתים גם זוהר אדמדם הבוקע מתוכו. אנטיגואה זרועה בכנסיות, מבצרים ומונומנטים ארכיטקטוניים מרהיבים, יש בה רחובות מרוצפי אבן וכיכר מרכזית טובלת בירק. מרבית בתי המידות שלה, הבנויים סביב חצרות פנימיות, הוסבו לפנסיונים ולמסעדות, והחצר הגדולה במרכזם, שהיתה בעבר מקום לכינוס משפחתי, הפכה למקום בילוי. בעיר יש היצע גדול של בתי מלון, שאחד מהם, סנטו דומינגו, הוא מנזר שעבר הסבה למלון יוקרתי, אך בו בזמן משמש כאתר תיירות לכול דבר. 
אנטיגואה. בתים צבעוניים, רחובות מרוצפים והרי געש חרוטיים | צילום: אייסטוק
אנטיגואה גואטמלה (פירוש השם הוא "גואטמלה העתיקה") היתה בירתה ההיסטורית של גואטמלה מאז הקמתה ב-1543. באותה תקופה, הקולוניה הספרדית השתרעה על שטח גדול הרבה יותר משטחה של גואטמלה כיום, והיא כיסתה את מרבית אמריקה התיכונה, מצ'יאפס (Chiapas) במקסיקו ועד לדרום קוסטה ריקה. ברעידת האדמה של 1773 אנטיגואה נהרסה כליל וננטשה, ושלוש שנים לאחר מכן הבירה עברה לגואטמלה סיטי, שהפכה עם השנים למטרופולין סואן וצפוף מאוד. אנטיגואה, לעומתה, אוכלסה באיטיות וכיום חיים בה רק כ-40,000 תושבים – לשמחת התיירים, שבאים לכאן כדי להימלט משאון הכרך. מיקומה של אנטיגואה, לפתחו של האזור ההררי של גואטמלה, אחראי לכינוי שדבק בה: "שווייץ של דרום אמריקה".
פטיו מקסים באנטיגואה. רבות מהחצרות הפנימיות, שבעבר שימשו להתכנסות משפחתית, הפכו היום למקומות בילוי | צילום: אייסטוק
שטיחי הפרחים של אנטיגואה
העיר המנומנמת בדרך כלל מתעוררת לחיים בשבוע הקדוש (semana santa), השבוע האחרון של ארבעים ימי התענית הקודמים לחג הפסחא הנוצרי ואשר מוקדש לשחזור אירועי השבוע האחרון בחייו של ישו. אנטיגואה מציינת את השבוע הקדוש במלוא הדר ופאר, עם תהלוכות מרהיבות, בדומה לאלו הצועדות בערי אנדלוסיה שבדרום ספרד. ביום שישי הקדוש יוצאת תהלוכה מכנסיית לה מרסד (La Merced), ובראשה פלטפורמה ענקית עם פסל של ישו אוחז בצלב. הפלטפורמה הזאת, שנקראת אנדה (anda), כבדה מאוד, והיא נישאת בידיהם של עשרות גברים, המכונים קוקורוצ'וס (cucuruchos), שכל אחד שילם כשמונה דולרים עבור הזכות לשאת את המשא הכבד. לפניהם פוסעים נערים צעירים, הנושאים דגלי מסדרים דתיים ומפזרים קטורת. פלטפורמות קטנות יותר נישאות אף הן, ומתארות סצנות מהשבוע הטרגי שהסתיים במותו של ישו. להקת נגנים מלווה את התהלוכה בצלילים נוגים. לעתים חולפות תהלוכות של נשים הנושאות על כתפיהן פלטפורמה ועליה פסל ענק של מריה הקדושה. בשעות אחר הצהרים המאוחרות יוצאת תהלוכה נוספת מכנסיית אסקואלה דה כריסטו (Escuela de Cristo). 
במהלך השבוע הקדוש מתמלאים רחובות העיר בדמויות ססגוניות המייצגות את הרומאים (בתמונה) והיהודים
בכל ימות השבוע מתקיימות תהלוכות כאלו, לעתים כמה ביום. לפעמים נראית על אחת העגלות דמותו של פסל שחום, המוכנה "ישו השחור", גרסה של ישו שהותאמה לצרכים מקומיים. ביום חמישי הצבע השולט ברחובות העיר הוא סגול, והקוקורוצ'וס נראים בכל רחוב וסמטה כשהם עוטים גלימות סגולות. ביום שישי אחרי הצהרים העיר מוצפת בלובשי שחורים, סמל לאבלות ומוות. אבל התהלוכות של אנטיגואה מפורסמות לא רק בשל הייסורים שבני העיר מייסרים את עצמם כדי לשחזר את סבלו של ישו. האטרקציה העיקרית היא שטיחים צבעוניים עשויים מפרחים שמכסים את רחובות העיר. שטיחי הפרחים נקראים אלפומבראס (Alfombras, מילה שמקורה ערבי). יש כאלה שעוצבו והוכנו בכנסיות על ידי הקופרדיאס, מסדרי האחווה, אבל השטיחים היפים ביותר הם דווקא אלה שנארגים על ידי תושבי העיר. התושבים שוקדים בעמל רב על הכנסת שטיחים יפהפיים, אשר נרמסים עד מהרה תחת רגליהם של נושאי הפלטפורמות.
הכנת שטיח ססגוני. התושבים המקומיים מקדישים זמן רב להכנת השטיחים, שנרמסים תחת רגלי הצועדים מקץ כמה שעות
בדרך הייסורים של ישו
בניגוד לחגים נוצריים אחרים, המשמשים תירוץ להוציא את המסורות המקומיות מהמחבוא, השבוע הקדוש הוא חג קתולי לגמרי. לפני יותר מאלפיים שנה ישו צעד בשבילים אחרים, הרחק מכאן, בדרך הייסורים שהובילה בסופו של דבר למותו, ולתחייה מחדש.
הייסורים שעבר ישו בדרכו אל הצליבה, במסלול ויה דולורוזה, מתוארים כמה פעמים בברית החדשה. התיאור כולל את הכרזת ישו על חורבן בית המקדש, כעסו של הכהן הגדול, המאסר בידי היהודים בחג הפסח וחקירתו על ידי הסנהדרין, המשפט אצל הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס, ולבסוף צליבתו ומותו על הצלב ביום שישי, המכונה יום שישי הקדוש או יום שישי הטוב. ברחובות אנטיגואה, דמותו של ישו נראית במלבוש רומאי עם כתר של קוצים על ראשו. גם את פונטוס פילאטוס ראיתי כאן, פחות שנוא ומבוזה מכפי שאפשר היה לצפות. 
נשים נושאות על כתפיים פלטפורמה עם פסלה של מריה, אמו של ישו
השבוע הקדוש נפתח ביום ראשון של הדקלים (Domingo de Ramos), אותו מציינים במקומות רבים בעולם הקתולי. ביום שני נהוג לנקות את הבתים לקראת החג המתקרב (בירושלים עולי הרגל מבקרים בהר הבית, זכר לגירוש חלפני הכסף מבית המקדש). ביום שלישי נהוג לקדש את השמן שישמש בשבעת הסקרמנטים הקדושים של הנצרות הקתולית. יום רביעי נקרא "יום רביעי של הריגול", כיוון שעל פי המסורת ביום זה ריגל יהודה איש קריות אחר ישו. ביום חמישי מתקיימת מיסת הסעודה האחרונה, זכר לסעודת ליל הסדר שנערכה באותו היום. לפעמים מקיימים ביום הזה גם טקס רחיצת רגלים, בעקבות האמונה כי ישו רחץ את רגלי תלמידיו. בטקס זה כהן דת בכיר רוחץ באופן סמלי את רגליהם של כמה מאמינים (לעיתים 12 מחברי הקהילה, סמל לתריסר שליחיו של ישו).
שלושת הימים האחרונים של השבוע הטעון – חמישי, שישי ושבת – קרויים טרידואום (Triduum, שלושה ימים בלטינית). לפי המסורת הנוצרית, ביום שישי ישו נצלב בגבעת גולגולתא שבירושלים. הקתולים ממעטים לאכול ביום זה, האורתודוקסים צמים בו, ובכנסיות מתנהלת תפילה מיוחדת. בשבת ישו נח בקברו, והנשים שחזו בקבורתו שבתו ממלאכתן, לכן הקתולים נוהגים לא לעשות כל מלאכה ביום זה, פרט להכנות לחג. בלילה שבין שבת לראשון מקיימים את מיסת התחייה, וביום ראשון עצמו מתקיימות מיסות פסחא החוגגות את תחייתו של ישו מן המתים, ואת חג הפסחא עצמו. 
ילד בתהלוכה. ביום חמישי הצבע השולט בעיר הוא סגול, שיתחלף בשחור ביום שישי, כאבל על מותו של ישו
הלמות תופים ונגינת חלילים
חגיגות השבוע הקדוש מתקיימות במדינות קתוליות בעלות מורשת ספרדית, ובמרכזן הפרוססיון (Procesión) – תהלוכה העוברת ברחובות העיר, שמשתתפיה לובשים תלבושות מיוחדות ונושאים את ארונו של ישו. בסביליה שבספרד יש תהלוכות רבות רושם, בהם נזירים צועדים בגלימות שחורות ובכובעים לבנים מחודדים; באייקוצ'ו (Ayacuchu) שבפרו מתקיימות תהלוכות מיוחדות בלילה, עם עגלות מוארות בשלל נורות ערוכות בפירמידה ענקית, שמנצנצת למרחוק.
בכל יום מימות השבוע הקדוש אנטיגואה מתעוררת ליום חג. המאמינים מגיעים מוקדם בבוקר, מתארגנים בכנסיות, ולקול הלמות תופים ונגינת חליל צועדים בכבדות לכיוון הכיכר המרכזית של העיירה. רגליהם מתאמצות שלא להחליק על האבנים המשויפות והמאמץ ניכר על פניהם, אך הם גוררים את רגליהם בצייתנות. השבוע הקדוש איננו חגיגה עולצת דוגמת הפייסטות הנחגגות מעת לעת. לא רואים כאן מלבושים צבעוניים, מסיכות או סטירה חברתית. זהו אירוע רציני, קודר וטעון מתח דתי, שהמוסיקה הליטורגית הנוגה מוסיפה לו משנה דרמה. יש ניגוד חריף בין פניהם המיוסרות של ההולכים בסך לבין הפנים העולצות של התיירים, המנציחים את התהלוכות במצלמותיהם. על פניהם של הצועדים לא ראיתי את שמחת הגאולה, אלא את הסבל של הצליבה. הבעה קשה ומיוסרת, כמו חייהם שלהם. 
חלק מהמשתתפים בתהלוכות לובשים כפייה לבנה – אלה הם היהודים…
האל משימון מצטרף לתהלוכה
בתקופת השבוע הקדוש כדאי לבקר במקומות נוספים באזור אנטיגואה. למשל, בסנטיאגו אטיטילן (Atitlan), כפר לחופו של אגם אטיטילן הכחול. בכפר הציורי נוספת לתהלוכה דמות מרתקת – משימון (Maximón), אל מקומי, שקיבל לבוש נוצרי. אופיו של משימון משתנה מכפר לכפר, ולעיתים דמותו התמזגה עם זו של סנט סימון. פסל שלו מוצב במקדש מאולתר, ושמש המופקד עליו מגיש לו סיגר ורום, וגובה תרומות מהמבקשים את עצתו. המקומיים רואים בו שילוב של אלי מאיה שונים, פדרו דה אלבראדו (כובש גואטמלה) ויהודה איש קריות. למרבה הפלא, אפילו האוונגליסטים, שמתנגדים בחומרה להאנשה של הכוח האלוהי, אינם יכולים להתמודד עם המסורת המקומית ובשבוע הקדוש אפשר לראותם צועדים אחרי פסלו של משימון. |
מפת אנטיגואה והר הגעש אגואה
לחצו להגדלה לקריאה נוספת:  | | 35 קונוסים מושלמים של הרי געש, 325 צבעים בביגוד המסורתי, עשרות חגיגות מקומיות, אינדיאנים, צאצאי ספרדים, ומה שבאמצע מצטופפים על פני יותר ממאה אלף קילומטרים רבועים. ברוכים הבאים לגואטמלה |
לאתר הבית של גילי חסקין
|
