תפריט עמוד

העיר האסורה – החיים במתחם סגור

מיליון פועלים עמלו במשך 18 שנה כדי לבנות את העיר האסורה, מקום מושבם של קיסרי סין משושלות מינג וצ'ינג. על חיי המותרות והפאר במתחם המסוגר, גדודי הטבחים והסריסים, וגם כמה סודות מוצנעים ששופכים אור על החיים בסין הקיסרית

העיר האסורה של בייג'ינג (היתה אסורה בכניסה על מי שלא היו שייכים למשפחת המלוכה או שלא באו בעניינים פורמלים) שימשה 24 קיסרים משושלות המינג והצ'ינג. היא נבנתה במשך כ־18 שנים, עד שנת 1420, על ידי יונגלה, הקיסר ה־3 של שושלת המינג. לפי עדות היסטוריון בן התקופה עסקו בבנייתה 100,000 אומנים ומיליון פועלים.

לעיר האסורה מבנה מלבני ושטחה, בן 7,200 דונם, מתחלק לשניים: 1. הארמון הקדמי (מדרום): אזור מנהלי הכולל שלושה אולמות גדולים וחצרות רחבות ביניהם. 2. הארמון הפנימי (מצפון): אזור המגורים של בניינים נמוכים ומבוך של מסדרונות פתוחים. המבנים העיקריים והשערים נמצאים על ציר צפון־דרום. ישנם ארבעה שערים מהם השער הדרומי וו־מן, שער הצהריים הוא שער הכניסה למוזיאון הארמון והשער הצפוני שן־וו־מן, הוא שער היציאה. בעיר האסורה יש יותר מ-9,000 חדרים, והמהדרין מונים 9,999 (תשע הוא מספר מזל).

הבנייה מצטיינת באחידות הסגנון: צבע הקירות אדום־חום, הרעפים בצבע צהוב־זהב, המדרגות והעיטורים עשויים שיִש לבן. חומרי הבנייה העיקריים הם עץ (שהובא מן הדרום בתעלה הגדולה), אבן שיש לבנה (מפ'אנג־שאן, כ־50 ק"מ דרומית־מערבית לבייג'ינג), לבנים ורעפים (בעיקר מסוג'ו ומשאן־דונג). עוד כמה מספרים מדהימים: יש 12 מיליון לבנים בחומה המקיפה, 20 מיליון בחצרות ובקירות הפנימיים, 80 מיליון בקירות העיר; משקלה של כל לבנה 24 ק"ג. בזמן יונגלה הוכנה כמות לבנים בנפח של 1.93 מיליון טונות מעוקבות כדי לבנות את הבירה החדשה.

דלת בעיר האסורה. לכל פסל, קישוט ואפילו צבע היתה משמעות מיוחדת | צילומים: שאטרסטוק

מסביב לעיר האסורה חומה שגובהה מעל 10 מטרים וחפיר שרוחבו 52 מטר. מֵי החפיר ניזונים מהגבעות שבמצפון־מערב, ובעבר אפשר היה לשוט מהעיר האסורה ועד לארמון הקיץ. בחורף נהגו לנוע במזחלות. מהאדמה שהוציאו מהחפיר יצרו את גבעת הפחם. במאות ה־18 וה־19 נהגו להשכיר כשליש מן החפיר לגידול שורשי לוטוס.

הכניסה כיום היא מדרום. בקדמת העיר האסורה יש שני פארקים. המערבי הוא פארק ג'ונג־שאן ובו אולם זיכרון לסון יאט־סן. בתקופת המינג היה כאן מזבח האדמה והתבואה; מזה נותרה מרפסת שיש לבנה בלבד. בפארק המזרחי נמצא ארמון התרבות של העובדים, שהיה בעבר מקדש אבות המשפחה הקיסריים, נבנה על־ידי יונגלה ושימש את המינג והצ'ינג.

שער הצהריים (ווּ־מֶן), הוא השער הראשון ויש לו חמישה פתחים. בפתח המרכזי היה עובר רק הקיסר, ופעם בשנה שלושת המצטיינים בבחינות הממשלתיות. כאשר היה הקיסר יוצא בדרכו למקדש השמים היו הפעמונים שבמגדל מצלצלים, וכאשר יצא למקדש אבות המשפחה הקיסריים היו מכים בתופים. השער המזרחי היה מיועד לפקידים האזרחיים והמערבי לאנשי צבא. שני השערים הנוספים שימשו את נותני השירותים בארמון. אלו שרצו להתקבל לראיון היו ממתינים כאן כבר בשעה 3:00 לפנות בוקר, והרחבה שימשה גם לענישת פקידים שסרחו. אולם חשיבותו הגדולה של השער היה בעובדה, שכאן היה הקיסר מודיע על לוח השנה החדש.

שער וו־מן מוביל לחצר רחבה, שבה זורם נהר מי הזהב (ג'ין־שווי־הה): תעלה קטנה, לעִתים קרובות מזוהמת, בצורת קשת ציד, סמל לכוח צבאי, ועליה חמישה גשרי־שיִש. שער ההרמוניה השמימית (טאי־הה־מן). השער הנוכחי מ־1890. השער הקודם נשרף שנה לפני כן. אירוע ביש־מזל, שכן היה זה חודש בלבד לפני נישואיו של הקיסר גואנג־שו'. כדי להשיב את המזל שוחזר השער במדויק עד לפרטים הקטנים, ומסמך שפורסם ציין, שגם אלו ששירתו שנים בארמון, לא יכלו להבחין בהבדל כלשהו. בחלקו הפנימי מפה גדולה של תבנית "העיר האסורה".


ביקור בעיר האסורה, המתחם האדיר שבמשך 500 שנה שימש מגורים לקיסרי סין

החצר שנמצאת מיד אחרי השער היא הגדולה ביותר בתחומי הארמון, ובאירועים ממלכתיים היתה מתמלאת פקידים, סריסים, ושומרים, כולם בבגדיהם האופייניים. הבניינים לצִדי החצר היו מחסנים של פרוות, זהב וכסף, תה, נשק ומשי.

שלושת אולמות ההרמוניה ("נעלה", "אמצעית" ו"שמורה") נמצאים על משטח מוגבה, שבעה מטרים, בן שלושה מפלסים. מגדרות המרפסת בולטים קָדקודי אבן המגולפים בעננים, דרקונים (סמל הקיסר, כוח ופיריון) וציפורי פ'נג (יוכני, פניקס, סמל הקיסרית ושלטון בטוח) ומתחתם מעל אלף מרזבי מים בצורת ראשי דרקון. על המדרגות יש 18 מבערי קטורת מברונזה, המייצגים את 18 המחוזות של סין (בתקופת מינג). נהוג היה להבעיר קטורת מעץ הסנטאל, שאפפה והסתירה את הקיסר (וכנראה הבליעה גם את צחנתם של הסריסים; זרים שחיו בפקין התלוננו שהפרוות שלבשו הסריסים בחורף הסריחו כמו פגרים). אי־אפשר להיכנס לאולמות, אלא רק להציץ לתוכם מבחוץ.

זוטות מהעיר האסורה
ג'ונסטון, מורהו של הקיסר האחרון, פוא־אי, היה עֵד לחיים המוזרים והמלאכותיים, שנמשכו בתוך העיר האסורה, בזמן שמחוץ לתחומיה כבר קמה הרפובליקה: "דרך פתח זה עברתי לא רק מן הרפובליקה אל המונרכיה, אלא גם מסין החדשה של המאה ה־20 אל סין שהיתה עתיקה עוד לפני שרומי נוסדה".

בארמון לא היה חדר אוכל מסודר. כשהקיסר רצה להזמין כמה מנשות החצר לסעוד אִתו היה צריך לפנות למשרד לענייני משק בית, מה שגם בעבורו היה תהליך מייגע. הקיסרים העדיפו, לפיכך, לאכול לבדם בחברת סריסים וטועמים. את החגיגות השאירו לארמון הקיץ ולגנים האחרים. ארוחות רשמיות כללו עד 108 מנות שונות, שהוגשו בכלים יקרים. חלקן נועדו להתבוננות, חלקן להרחה והיתר למאכל. אל כל מנת מזון נהגו לתחוב מקל עשוי כסף, כדי לבדוק אם יש בו רעל (הכסף משחיר). סריס טעם מכל מנה, ולפי הוראות של מחלקת הביטחון בארמון, נאסר על הקיסר לטעום יותר מפעמיים מכל מנה (כדי שלא ידעו מה הוא אוהב). סריס מיוחד השגיח ומנע מהקיסר להזמין מנות מיוחדות. באחד מן המטבחים הגדולים בארמון היו למעלה מ־100 תנורים, שליד כל אחד מהם עבדו שלושה אנשים: השף, חותך המזון ועוזר. התנורים היו ממוספרים והיה רישום לגבי כל מנה מי הכין אותה עד לאחרון מרכיביה.

אחד ממגדלי השמירה בעיר האסורה

כדי להשביע את תאוותם של הקיסרים לליצ'י, שגדל בדרום סין, הועמסו עצים עמוסי פרי על סירות שהועברו מן הדרום, ואפילו רשמו את מספר הפירות על כל עץ. ליצ'י מידי הקיסר היה אות של חסד לפילגשים וליועצים.

לקיסרי סין לא היה בית שימוש, ולעת צורך היה סריס מביא את סיר הלילה המלכותי: קערת זהב עם מכסה עץ ומושב עטוף במשי צהוב. אפר פחם שימש לספיגת הריחות, וסריסים צעירים הופקדו על רחיצת הסירים. סיר הלילה של צה־שי היה מלא באבקת עץ הסנטאל הריחני (היא אהבה מאוד לאכול, והסיר היה סמוך לשולחנה). איבן באטוטה, הנוסע המוסלמי מן המאה ה־13, מציין (לגנאי) את השימוש בנייר טואלט. הקיסרים השתמשו בנייר צהוב ורך שיוצר במיוחד בעבורם.

היו שתי שיטות לחמם את הארמון בחורף. בכמה מאזורי המגורים עברו צינורות תת־קרקעיים להעברת חום, והיו גם מיטות לבנים מוגבהות (קאנג) כפי שנהוג עד היום בבתי איכרים בצפון סין. היו מבערי פחם, איכות הפחם היתה כה טובה, כך שכמעט לא עלה עשן. התאורה החשמלית הראשונה הותקנה בארמון ב־1898, כאשר חברה מערבית בנתה גנרטור בן 5,000 וואט. לפני כן השתמשו במנורות שמן.

סריסים הם עורבי החצר
“עכברושי החצר” או ה”עורבים המנפנפים בכנפיים”, כפי שנקראו סריסי החצר, היוו מעגל פנימי הדוק בתוך הארמון, ולא אחת הם שניהלו את ענייני המדינה. הגישה החופשית שלהם לאגף הנשים ולרכילות שהילכה בין נשות הארמון הפכו אותם לתככנים ולרוקמי מזימות. הם ידעו על מצבי הרוח של הקיסר, על העדפותיו וחולשותיו. הם היו הרבה יותר קרובים אליו משרי המדינה שראו את הקיסר רק בעת טקסים חשובים או בעת קבלת הקהל.

בין הסריסים הידועים ביותר בהיסטוריה הסינית היו גם שני מאהבים של צה-שי, ה”בודהא הזקנה”, הקיסרית האחרונה ואחת הנשים הרעות בהיסטוריה הסינית. אבל הסריס החשוב ביותר היה ללא ספק סה-מא צ'יין, מחבר רשומות ההיסטוריון, במאה הראשונה לפני הספירה. אחרי שסרסו אותו (עונש על פגיעה בגנרל מקורב לקיסר) הוא התלבט אם להתאבד כג'נטלמן או להבליג על העלבון למען כתיבת ספרו, ולמרבה המזל הוא בחר באפשרות השנייה.

___

מתוך "סין – מדריך למטייל, מקומות, הקשרים, סיפורים" מאת דן דאור ויגאל צור, הוצאת עם עובד

צילום תמונה פותחת: superjoseph / Shutterstock

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.