3,600 קילומטרים וחמש שעות טיסה מסנטיאגו, בירת צ'ילה, ואני נוחת באי הפסחא, מהאיים המיושבים המבודדים בעולם. בכל שנה, כמה אלפי תיירים עושים את הדרך הארוכה לכאן, ובצדק. אני הגעתי בזמן פסטיבל טפאטי (Tapati), הנערך במחצית הראשונה של פברואר, ולמרות שזהו זמן עמוס יחסית, לא היה כל קושי למצוא מקום לינה בבתי ההארחה. אבל בזכות תעודת העיתונאי שלי, קיבלתי רשות להקים אוהל על שפת אגם הנמצא בלוע של הר געש כבוי. בימים הבאים יארחו לי לחברה נמלים ויתושים, שהגיעו לאי הנידח בספינות מאמריקה הדרומית. רוב תושבי האי חיים בעיר הבירה הנגה רואה (Hanga Roa), שיש בה את כל השירותים הנחוצים לתייר, כולל בנק וסוכנויות להשכרת רכב ואופניים. ברחבי האי הקטנטן, 164 קילומטרים רבועים שטחו, יש שבילי עפר ושני כבישים סלולים, והתיירים מטיילים בו ברכב שטח, באופניים או על גב סוס. אבל הדרך המועדפת עלי היא הליכה. את מסעי באי אני פותח בהר הגעש הכבוי ראנו קאו (Rano Kau), אחד משלושת הרי הגעש שבאי. לאחר טיפוס מתון וקצר יחסית אני מגיע לאגם שהצמחייה חילקה לעשרות בריכות, שנעים לטבול בהן. בסמוך נמצא אתר הנקרא אורונגו (Orongo), ששימש מקום טקסי קדום, יש פה אבנים מסותתות עם כתובות וציורים, נוף נהדר אל איים סלעיים, שאפשר לשוט אליהם, ומראה מדהים לתוך הלוע האגמי של הר הגעש.
לאורך החופים ניצבים המואי (Moai), פסלי האבן הענקיים, אבל המקום הכי מעניין לראות אותם נמצא ליד ראנו רראקו (Rano Raraku) – עמק שבו נהגו התושבים הקדומים לחצוב את פסליהם, ופזורים בו מאות מהפסלים. החוף היפה ביותר הוא אנאקנה (Anakena), עם חול לבן ודקלים. לכאן, לפי האגדה, הגיעו המתיישבים הפולינזים הראשונים, ובפסטיבל טפאטי משחזרים את הנחיתה. האקלים הוא סוב-טרופי חמים ולח, אך האוויר מתקרר בשל הרוחות שפוקדות את האי, בעיקר בתקופת החורף, שבחצי הכדור הדרומי חל בין יוני לאוקטובר. החודשים היבשים ביותר הם אוגוסט-דצמבר, אבל גשם יכול לרדת כל השנה. כדאי להצטייד במעיל גשם, ומומלץ להביא גם כובע מחמם וסוודר לזמנים שבהם הרוחות שורקות.
אי הפסחא: תעודת זהות לקריאה נוספת:
|
אי הפסחא – ביקור בסוף העולם
חמש שעות טיסה מסנטיאגו, בירת צ'ילה, מביאות את המבקר לאי הפסחא, אחד האיים המיושבים המבודדים בעולם. מלבד הפסלים המפורסמים, האי מציע נופים געשיים מרהיבים, חופים יפים ותרבות מרתקת להפליא |
