תפריט עמוד

סוף העולם

אריה רוזנברג היה באושוויה, בקצה הדרומי של ארגנטינה, סוף העולם תרתי משמע, כשראה בטלוויזיה ידיעה על אסון המסוקים. הוא ידע מיד - הלך לו הילד. כך החל המסע הארוך הביתה, ללוויה של שחר בנו

שדה התעופה הקטן של אושוויה מוצף בתיירי תרמיל (מוצ'ילרים). מומו ואני ניגשים לעמדות הטלפון כדי לחייג הביתה לישראל, להודיע שהגענו למקום המיושב הדרומי ביותר בכדור הארץ. לאחר כמה צלצולים עונה לי קול לא מזוהה. אני מבקש את שגיא בני ומתפלא לשמוע אותו שואל, "אבא, איפה אתה נמצא?". בצחוק אני משיב לו, "גש לאטלס, רד עד לסופה של ארגנטינה, שם אני נמצא – סמוך לחוג הקוטב הדרומי". לא הבנתי אל פשר השאלה וגם לא הקדשתי לה הרבה מחשבה. בדיעבד התברר כי בבית המתינו לא מעט אנשים עם בני שגיא ובתי עינת, שהיתה בחודשי הריונה האחרונים, כדי לשמוע מה עלה בגורלם של הלוחמים שטסו בשני המסוקים שהתרסקו בארץ פלגי המים.

יצאנו אל מחוץ לשדה התעופה ועצרנו טנדר. ביקשנו שייקח אותנו לאכסניה נקייה וזולה. הגענו בתום נסיעה קצרה. נכנסים לחדר שהוקצה לנו וכדרכי אני מפעיל את מכשיר הטלוויזיה כדי לצפות בחדשות של רשת CNN. על המסך אני רואה את הכיתוב breaking news והמצלמה משוטטת על פני מטעי תפוחים של דפנה ומיד עוברת לשאר ישוב. הקריין מציין כי שני מסוקי יסעור ובהם 73 לוחמים התרסקו לקרקע לאחר שהתנגשו ביניהם. הקריין מדבר והמצלמה מתמקדת על כומתה זרחנית של הנח"ל. לבי החסיר פעימה ופניי החווירו. "הלך לי הילד", אמרתי למומו והוא ענה, "מה אתה מדבר שטויות, אתה יודע כמה כוחות מוסקים מועלים ומורדים מהמוצבים בלבנון?".

Fin del Mundo, "סוף העולם" – שלט באושוויה | צילומים: שאטרסטוק

מקץ דקות אחדות אני משוחח שוב עם שגיא, שואל אותו האם שחר נמצא ברשימת הנעדרים. "עוד לא יודעים כלום, אבא", הוא עונה. זמזום טורדני חולף לו בראשי ולא מרפה: מה עושים עכשיו, מה עושים?! השארתי לו את מספר הטלפון של האכסניה וביקשתי שיצלצל כשיהיה לו מידע. חזרנו לאכסניה, ואיני זוכר כלום ממעשיי. בערב ירדנו לפיצרייה סמוכה לאכסניה, כמובן שהתיאבון היה ממני והלאה. בעודנו בפיצרייה הטלפון מצלצל ובעלת המקום צועקת, "ארי מישראל, טלפון". בצעדים כושלים ניגשתי לטלפון, חסר יכולת דיבור. מן העבר השני היתה המחותנת שלי, שגם לה קשה היה המעמד. הצלחתי לומר, "אני מבין שאני צריך לחזור הביתה". "כן, אריה", היא ענתה והחלה לבכות.

יצאתי החוצה אל הלילה החשוך, עמדתי לבדי מתחת לפנס רחוב שהפיץ אור עמום וחלש. מומו הצטרף אלי, אסף אותי אליו ופרץ בבכי מר. "הו אריה, אין לכם מושג לאיזה מסלול אתם נכנסים", אמר. מומו הוא אח שכול, שאיבד את אחיו הקצין בשנת 1954 בתקרית על גבול רצועת עזה. מצאתי עצמי חושב, מה הוא בוכה, לי נהרג הילד ואני אפילו לחלוחית לא ירדה מעיני. דקות ארוכות עמדנו חבוקים בחשכה, כשמרחוק ניתן להבחין ברכס ההרים שנראה מאיים בצניחתו אל הים.

חוזרים לאכסניה, חצות הלילה. צריך להודיע לדבורה על נפילתו של שחר. דבורה שוהה עם אילנה, רעייתו של מומו, בבית מלון בריו דה ז'ינרו. היינו אמורים להיפגש מקץ כמה ימים במפלי האיגואסו האדירים, שבמפגש הגבולות ברזיל-ארגנטינה-פראגווי, ולהמשיך בטיול יחדיו. רוני, קצין העיר רחובות, שואל אותי בטלפון אם אני רוצה שישלחו נציג מהשגרירות להודיע לדבורה. אני מודה לו אבל אומר, "לא, אנחנו שנינו שותפים ליצירה הנפלאה הזו שקוראים לה שחר, אני אודיע לה".

 ניסיתי לבשר לה את הבשורה בטלפון. היא שמחה לשמוע את קולי: "ממוש, אני אוהבת אותך". לא עמד לי הכוח, ורק אמרתי לה ששחר נהרג בתאונת דרכים בתל אביב. יכולתי לשמוע את הצרחה שלה מעבר לקו, ללא יכולת להרגיעה לחשתי שאגיע אליה במהירות האפשרית. המשכתי לפעול כאוטומט, דיברתי שוב עם קצין העיר רחובות וביקשתי שניפגש כולנו בבואנוס איירס. דבורה ואילנה יגיעו מברזיל, מומו ואני נטוס מאושוויה, סוף העולם.
 הנוף שליווה אותי בעת קבלת הבשורה המרה

כל הלילה לא עצמתי עין, חייו של שחר חלפו מול עיניי כפלאשבק. למחרת ניסינו לארגן טיסה לבואנוס איירס, ורק לאחר זמן ארוך עלה הדבר בידינו. כשסיימנו, מומו מושך אותי החוצה מהטרמינל ומראה לי שוב את רכס ההרים המשתפל למים ומעליו להקת קונדורים מעופפת. "שחר ביניהם", אמר ולא הוסיף.

לקראת הצהרים נחתנו בשדה התעופה בבואנוס איירס, הנספח הצבאי הישראלי המתין לנו ולקח אותנו לבית השגריר, שם הצטרפנו לדבורה ואילנה שלא ידעו נפשן מצער. לקראת חצות התארגנו לטיסה למדריד שבספרד. הנספח הצבאי ארגן הכל והעביר אותנו עד פתח המטוס. כל הדרך הארוכה למדריד ישבנו שקטים, כשמדי פעם הכתפיים רוטטות והעיניים בוכות, שואלים עצמנו איך, איך ניתן להמשיך לחיות עם מכה שכזו! באותו זמן גמלה בלבי החלטה שהחיים חייבים להימשך, יש לנו ילדים נוספים, ועוד מעט קט גם בנכדים נתברך. יש לעשות הכל כדי להמשיך.

בשדה התעופה במדריד ממתין לנו איש השגרירות הישראלית, שמתאם את המשך הטיסה לישראל. אחר הצהרים אנחנו עולים למטוס אל על ומבקשים עיתון ישראלי. תמונות הנופלים, ובהן תמונתו של שחר, ניבטות מדף השער של העיתון, גורמות לנו שוב לפרוץ בבכי. הטיסה לישראל נוחתת בז'נווה שבשוויץ עקב סערה, ושם מתגלה תקלה במטוס, אינו יכול להמשיך הלאה. בשיחה קודמת נודע לי שהלוויה נקבעה למחרת, יום ששי, בשעה 11:00 ולא ניתן לדחותה אלא רק ליום ראשון. סיכמתי עם קצין העיר שידחה את הלוויה ל-14:00 ביום ששי. אנחנו נגיע, אמרתי.

כריכת ספרו של אריה רוזנברג, שחותם באותיות א.ש.ש – אבא של שחר

עכשיו איך מוצאים טיסה לארץ שתגיע במועד? משה, קב"ט שדה התעופה בז'נבה, מכר שלי מזמנים עברו, בדק וגילה כי בשבע בבוקר יוצאת טיסה לישראל משדה התעופה אורלי, שליד פריז. לקחנו מונית מז'נבה ועד פריז, מרחק 500 ק"מ. חצי לילה נסענו בשקט, כשאני יושב ליד הנהג ומנסה לשמור שלא יירדם.

בשעה שש בבוקר בשדה התעופה אורלי ממתין לנו איש שגרירות ישראל, שמעביר אותנו לפתח המטוס לישראל. לפני הנחיתה בארץ אני מבקש מרעייתי דבורה שתתאפר לכבודו של שחר ילדנו.

נוחתים בנתב"ג, על המסלול ממתין לנו מיניבוס צבאי ובו שני ילדינו הבוגרים. אנחנו נופלים בבכי זה על כתפו של זה, אני נסמך על שגיא. יחד כולנו נוסעים לבית הקברות בנס ציונה. ליד צומת בית עובד אנו חוברים לקומנדקר צבאי בו מונח ארונו של שחר. וכך, כל המשפחה ביחד, אנחנו מגיעים לגבעה בבית הקברות בנס ציונה. נחיל אדם מכסה כל חלקה בבית הקברות. אני לא זוכר איך ומה, הובלתי וטולטלתי, ביצעו בחולצתי "קריעה", אמרתי קדיש. חזרנו הביתה מסוף העולם, כששחר נשאר שם על הגבעה לעולמים. שעות מספר אחר מכן, בבית, הקריין מודיע בטלוויזיה: אחרון חללי אסון המסוקים, שחר רוזנברג, הובא לקבורה.

שחר רוזנברג ז"ל

 

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.