תפריט עמוד

צפון אוסטרליה: שמורות טבע

"החיים אינם סך נשימותיך, אלא סך המקומות שראית וגרמו לך לעצור נשימתך"

שלושה בריטים וישראלי אחד. בחרנו בארבעת המושבים האחרונים, כפי שהתרגלנו בנסיעות הארוכות, אך אחד המושבים היה שבור ולשבת יותר מ-500 ק"מ עד לדרווין על מושב שבור לא נעים. ירדתי למשרד הכרטיסים ומיד נתנו לנו מושבים בשורה ראשונה. אנחנו נוסעים בכביש ישר וסרגלי, לא כביש הסרגל שלנו, אלא כביש אחד ארוך – אין פיתולים, אין סטיות, אין כבישים שמתפצלים ימינה או שמאלה, אין צמתים, רק כביש הממשיך באדמה המישורית עד אין סוף. מפעם לפעם מגיחה מולנו רכבת דרכים, Road Train, משאיות ענקיות המובילות אחריהן ארבעה נגררים ומהדהדות ברעשן בתוך החושך, דוהרות קדימה.

יום, לילה ועוד יום של נסיעה ארוכה מאליס ספרינגס לכיוון דרווין. אני נזכר בכמה תמונות: באחת החניות, באמצע שום מקום, כשהשעות גולשות אל תוך הלילה, עומדת משפחה – אב לבן, אם אבוריג'ינית ושני ילדיהם. כמה שונה המראה של הזוגות המעורבים באוסטרליה לעומת אלה שראיתי במזרח אסיה. תמונה נוספת: האוטובוס עוצר לשניות ספורות באיזו תחנה בחושך, בחורה יורדת, ומתוך הלילה, משום מקום, מגיח בחור רכוב על טרקטורון כדי לאספה. בינתיים צדה את עיני כתובת גדולה בעברית מרוחה בצהוב על צד תחנת האוטובוס – "רונה נסענו". מי זאת רונה? למה לא הגיעה? היכן היא?

ועוד תמונה. בחשכה על הכביש הארוך, שחשבתי כי לא יסתיים לעולם, נלכדו לא מעט קנגורו באור פנסי האוטובוס, ורק לאחר ריצה מטורפת לאורך עשרות מטרים הצליחו לסטות מהכביש. יש כמה מהם שלא זכו, ומצאו את מותם מתחת לגלגלי האוטובוס.

שמורת קקדו. מים מכל עבר | הצילום באדיבות Tourism NT

מגיעים לקתרין, עיר קטנה המאפשרת לנו לאכול משהו בפונדק דרכים ובעיקר לחלץ עצמות לקראת ה"פינאלה" של הדרך, 300 הק"מ האחרונים עד לדרווין. הכביש המחבר בין קתרין לדרווין נבנה על גבי סוללת אדמה מוגבהת, כדי למנוע את היסחפותו בשיטפונות הפוקדים אזור זה בעונה הגשומה. דרווין עצמה מהווה נקודת מוצא לטיולים, מסעות וטרקים בכל השמורות הסובבות את העיר, ברדיוס של כ-500 ק"מ.

שמורת קקדו: מים, ציפורים ותנינים
יוצאים מוקדם, בחוץ עדיין שוררת חשכה. 15 אנשים יוצאים לטרק בן יומיים בשמורת קקדו (Kakadu), ששטחה כגודלה של שוויץ. כמה צעירים מאנגליה, זוג אוסטרי, גבר חצי אנגלי חצי צרפתי ושתי צעירות יפניות מצוידות היטב במצלמות דיגיטליות תת מימיות. ערפל התיישב לו על הקרקע, והזריחה שהפציעה מבעד לווילון הערפל נראתה מסתורית וקסומה. נוסעים ונוסעים, כ-300 ק"מ, לנהר מארי (Mary), לשיט בן כמה שעות. כהרגלי, אני תופס מקום בקדמת הסירה ואנחנו יוצאים לשיט לאורכו של הנהר המופלא.

הנהר כולו לגונות (billabongs בשפתם) המתחברות לנהר הראשי, הרבה ביצות, צמחייה עשירה, ציפורים מדהימות, תנינים מרתיעים ואימתניים. מזג האוויר מושלם, זו העונה היבשה – אך כמה מים יש כאן! האזור משמש בית גידול להרבה בעלי חיים, אותי הרשים במיוחד הקפיברה, גדול המכרסמים המזכיר במראהו חזיר ביצות, שיובא לכאן לפני שנים רבות מאמריקה הדרומית. סוגים רבים של ציפורים מעופפות, ומבעד לעדשת המשקפת ניתן להבחין בפרטים קטנים ומקסימים כמו הנוצות, הצבעים, המקור. את עיני לכד אווז לבן-אפור החי בשלשות, זכר אחד ושתי נקבות, אחת מבוגרת ואחת צעירה יותר – האידיליה שבטבע.

ציור סלע אבוריג'יני בשמורת קקדו | צילום: Thomas Schoch, GFDL

מרתק מכל היה השיעור שלמדנו אודות התנינים: ישנם שני סוגים – סולטי (salty מלשון מלח), ופרשי (freshy). ה-salty סיגל לעצמו אפשרות לחיות גם במי ים והוא הרבה יותר גדול ותוקפני מה-freshy החי רק במים זורמים מתוקים. להקות עצומות של תנינים שוחים במים, פעורי פה על גדות הנהר, בסמוך לסירה, אורבים לטרף מתחת לצמחייה, תנינים בכל מקום. חל איסור חמור להיכנס למים – לא בחוף הים ולא בנהרות. בחוף הים יש מדוזות ארסיות וקטלניות, כרישים זועמים ותנינים, שאמנם בעונה זו לדברי המדריך הם פחות מסוכנים, אך אני כלל לא בטוח שהתנינים יודעים זאת.

אחרי השיט, ארוחת צהרים בשטח ונסיעה ארוכה לנקודת ההתחלה של המסע. הליכה מרתקת אל סלעים שעליהם ציורי קיר עתיקים. ציור שלכד את עיני מתאר כפות ידיים על תקרת הסלע. איך הגיע הצייר לגובה כזה כדי לצייר? שביל נוח אדמדם בין צמחייה מרתקת, עצי אקליפטוס שהשרף הניגר מהם נראה כאילו הם מדממים, פרחים צהובים, סלעים נוצצים. אני מטפס על סלע כדי להצטלם וחוטף שריטות כואבות ביותר מצמח ירוק יפהפה שעליו חדים כתער, בעתיד אדע להתרחק ממנו.

נהר מארי. ביצות, לגונות, צמחייה עשירה ואינספור תנינים | צילום: אריה רוזנברג

לילה מלא כוכבים
מגיעים לחניון לילה חבוי במעבה יער של עצי אקליפטוס ואני פונה להתקלח. כהרגלי בכל מסע, שכחתי במקלחת את המעיל עם הכסף והדרכון, חלפו דקות ארוכות של מתח עד שמצאתי את המקלחת, כי מרוב עצים ממש לא רואים את היער… מי לעזאזל אמר שיש רק 700 זנים של אקליפטוס? באותן דקות ארוכות של חיפוש נראה היה לי שמספר האקליפטוסים מתחרה במספר הכוכבים מעל.

אחרי שהאבידה נמצאה, אני עושה דרכי חזרה למאהל ומעיף מבט לעבר השמים. הם מנוקדים בכוכבים, אלפי ורבבות כוכבים, שביל החלב מצייר גוון בהיר בתוך החשיכה, העגלה והדובה משחקות זו עם זו בתופסת, כוכבים משובצים כבתמונת תלת ממד, בוהקים, נוצצים, נקיים, גדולים, קרובים, קטנים, רחוקים. לא יכולתי להתיק את עיני: שמי הלילה מעשה אלוהים, ואילו הירח מעשה שטן, חצי ממנו מונח לו תלוי בשמים הדרומיים במהופך לצורה המוכרת לנו בארץ, צורה המזכירה חצי מנה פלאפל.

שחר של יום חדש בטריטוריה הצפונית | צילום: אריה רוזנברג

אין דרך החוצה
השכמה מוקדמת ויציאה לעבר אזור המפלים. טיפוס בסלעים מעל, הליכה בתוך מים, כשבאוזן נשמעת מנגינת פכפוך המים הזורמים בתוך הנעליים. מגיעים לחלק העליון של המפלים, המים לא קרים, אך הרטיבות מקשה עלי הטיפוס על הסלעים הרטובים והחלקלקים. נכנסתי למעין בריכה טבעית ליהנות מעיסוי טוב במים הגועשים. מאוחר יותר המשכתי לטפס בעקבות הצעירים, שקפצו לתוך קדח מוסתר בסלעים, ויצאו ממנו בצלילה דרך מעבר תת-מימי שהתחבר אל הבריכה הראשית. קפצתי לתוך הקדח, הלם הפגישה עם המים העתיק את נשימתי, עליתי למעלה לקחת אוויר וצללתי שוב כדי למצוא את המעבר התת-מימי, אך לשווא. שוב עליתי לקחת אוויר ושוב צללתי, אך גם הפעם לא מצאתי את המעבר. אחרי קפץ הרופא האוסטרי, שצלל ומצא את המעבר. שמעתי אותו צועק אלי לא לעבור דרך המעבר הצר. דקות ארוכות ומפחידות חלפו עד שקוקסי המדריך וסטיב, הצעיר הניו-זילנדי, משו אותי מן הקדח.

סולטי, תנין של מים מלוחים. מומלץ לשמור מרחק | צילום: Mila Zinkova, GFDL

שחיתי לחלק התחתון של הנהר אל בריכה ענקית הממוקמת בין קירות תלולים וצמחייה צפופה שכללה להקות דגים. מיד בראותי את הדגים עשיתי אחד ועוד אחד, דהיינו: דגים + צמחיה = תנינים. יצאתי במהירות מן המים. באזור זה יכולים לחיות רק freshies שאינם מסוכנים לאדם – ושוב נשאלת השאלה האם התנינים יודעים זאת?

חזרה לעיר הגדולה בתוך יער אקליפטוסים אינסופי: נוסעים ומביטים לכל הכיוונים, כדי לראות פיסת רקיע או קרחת יער, אך אין סוף לעצים. לעת ערב מגיעים חזרה לדרווין.

שמורת לייצ'פילד: חוויה בראשיתית
יציאה מוקדמת למסע בן יום לשמורת ליצ'פילד (Litchfield). קבוצת המטיילים מורכבת כרגיל מאנשים צעירים. חולפים בדרכנו על פני תלים ענקיים של טרמיטים, כל תל מרשים וגדול ממשנהו, יורדים לראות את נפלאות התלים, מעין יצירות ארכיטקטוניות שנבנות בעמל רב. רבבות נמלים, פה מגדל גבוה ויפה, לידו ארמון ובו מאות חדרים וצריחים מזכיר את ארמונות הלואר בצרפת, אפילו ראיתי תל שהזכיר לי את כנסיית נוטרדם.

תלי טרמיטים בשמורת לייצ'פילד. זכרונות מעמק הלואר | צילום: Tourism NT

תחנתנו הראשונה: סדרה של מפלים ובריכות מים קרים. פותחים את הבוקר במסג' מעולה מתחת למפל המים. אמנם שלטים מזהירים אודות סכנת תנינים, אך בני המקום יודעים היכן מותר לרחוץ והיכן אסור. אנחנו ממשיכים למפל ענק הנופל לתוך אגמון. החלטנו לא להיכנס למים, ובמקום זאת עלינו למקור המפל כדי להשקיף מעל על הנוף המדהים המשופע במים ובצמחייה צפופה. הצמחייה הזכירה יער גשם צפוף עם שיחים, שרכים ועצים המטפסים אחד על השני בחיפוש אחר האור. בדרכנו אנחנו נתקלים באחת הלטאות הגדולות של אוסטרליה, ואני הידוע כמי שפוחד מכל אותם יצורים הזוחלים על גחונם קפאתי במקומי מפחד.

ארוחת צהרים לא מעניינת – פרוסות מרוחות במרמייט, מעין תמצית שמרים מרוכזת ומלוחה, שכה אהובה על האוסטרלים. ולאחריה ממשיכים לעוד שני מפלים מפורסמים המתנפצים יחד אל בריכה עגולה וקרה עד מאוד. מפל אחד מימיו נופלים בחדות, והשני מתפרץ בין הסלעים בזרם עז וחזק. יורדים לבריכה ב-160 מדרגות עץ. אני נכנס לאט למים הקרים ושוחה אל המפל הנופל. טיפות המים ניתזות בחוזקה על הפנים, הרוח שורקת באוזניים. חוויה של להיות כלוא במעשה בראשית: המים, הרוח ואתה. קשה היה להינתק. ביקשתי לארוז את החוויה ולקחת אותה איתי כזיכרון מיוחד.

פינה קסומה בשמורת ליצ'פילד. מים, רוח וירק | צילום: brewbooks, flickr

במקום לעשות כל הדרך חזרה בטיפוס, בחרנו בשביל חלופי, שעבר בין נחלים זורמים וצמחייה עבותה – דרך נפלאה ומרתקת שעשיתי יחף, דורך על אבנים רכות ומים זורמים. כסיום למסע בצפון אטסטרליה – The Top of the Bottom כפי שהאוסטרלים, ה-Aussies, מכנים את המקום – אימצתי לי את ה"כיפק היי" האוסטרלי: שלוש פעמים Hip-hip-hooray ומסיימים עם hooray hooray hooray!


חתונה בטהיטי

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.