| ההיסטוריה של המסעות הימיים רצופה סיפורים על אוניות טרופות ועל כלי שיט שאיבדו את דרכם כתוצאה מהעדר אמצעי ניווט אמינים. הבעיה של יורדי הים היתה פשוטה: כיצד להתמצא במרחב גדול ופתוח, כאשר אין כמעט כל סימני זיהוי מסביב? זו הסיבה לכך שספנים בעבר הרחוק נהגו להפליג בקרבה יחסית לחופים. במהלך המאה ה־18 נפתרה אמנם הבעיה של מציאת קו האורך, אבל מלאכת הניווט נשארה מורכבת. רק מאוחר יותר, במהלך המאה העשרים, החלו להופיע בהדרגה מכשירי מדידה משוכללים, שהפכו את הניווט לפשוט יחסית. המלה האחרונה בתחום היא מכשירי הג'י.פי.אס המתוחכמים, שנעזרים באותות לווייניים ומסוגלים למקם מיד ובמדויק כל נקודה על פני כדור הארץ. דווקא על רקע זה מרשימות כל כך יכולות הניווט של בעלי כנף ושל בעלי חיים ימיים, המסוגלים לעבור מאות ואלפי קילומטרים ולהגיע למחוז חפצם מבלי לאבד את דרכם. כיצד הם עושים זאת? ביולוגים מציעים לכך מגוון של הסברים, החל בהיעזרות בגרמי שמים שונים וכלה בשימוש בתווי קרקע, בצורות עננים הנוצרות באופן קבוע מעל למקומות מסוימים, בריחות, בכיווני גלים, ברוחות וכדומה. לפי אחת ההשערות המקובלות ביותר בשנים האחרונות, לבעלי החיים הנודדים יש יכולת מוּלדת לחוש בשינויים זעירים בכיוון המשיכה של הקוטב המגנטי של כדור הארץ ובעוצמתה ולכוון את דרכם בהתאם. חיזוק להשערה זו התקבל באחרונה בניסוי שערך צוות חוקרים מאוניברסיטת צפון קרוליינה בארצות הברית על קבוצה של צבי ים חומים (Caretta caretta). קשה למצוא בעולם החי נווטים טובים יותר מצבים אלה. ביולי 1999 התגלתה בחצי האי באחה קליפורניה (Baja California) שבמקסיקו נקבת צב ים חום, שנשאה תג זעיר שהוצמד לה כמה שנים קודם לכן בחוף יאקושימה (Yakushima) ביפן – מרחק של 12 אלף קילומטר. זו היתה עדות ישירה למסעותיהם המופלאים של הצבים הללו, הנעים בין מקומות קבועים בחופי יפן ומקסיקו. בפלורידה הסיפור דומה: כאשר הצבים בוקעים מן הביצים ומגיחים מהקנים התת קרקעיים שלהם בחופי מזרח פלורידה הם בגודל של אגודל (אורכם פחות מחמישה סנטימטרים). זה לא מפריע להם להיכנס מיד אל מימי האוקיינוס האטלנטי, שם ישחו בזרמי מים חמים ועשירים במזון, במסלולים שיחזירו אותם לאחר כמה שנים ו־13 אלף קילומטר היישר לחופים שבהם נולדו. לצורך הניסוי בנו החוקרים מְכל מתכת גדול ומילאו אותו במי ים. הם הלבישו כשבעים צבים זעירים ברתמות מיוחדות שהיו קשורות למוט מכני, ובדרך זו עקבו אחר כיוון תנועתו של כל צב. מסביב למכל הותקנו סלילי נחושת, שיצרו שדות מגנטיים זהים לאלה הקיימים באזורים שונים באוקיינוס האטלנטי. במהלך הניסוי התברר כי הצבים נעו ב"אוקיינוס" הקטן תמיד בכיוון המים החמים. כך, למשל, כאשר היו במקום שבו תנאי השדה המגנטי זהים לאלה הקיימים בקרבת חופי ספרד, הם פנו דרומה, כאילו ניסו לחזור לאיזור של זרמי המים החמים, דרומית לחופים אלה. בחירה אחרת היתה עלולה להביאם לאיזור קר ולגרום לאובדנם. מרגשים ככל שיהיו, הממצאים התומכים בהשערה כי הצבים משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ על מנת להתמצא במרחב הם רק חלק מפתרון התעלומה. עדיין צריך להסביר כיצד עובד אותו מנגנון חישה מופלא המצוי במוחם, קולט אותות מהשדה המגנטי וגם מעבד את המידע הצפון בהם. לחוקרים ידוע כי בתאי המוח של כמה מבעלי הכנף ושל בעלי חיים אחרים יש כמויות זעירות של מגנטיט. האם יש למינרל הזה תפקיד בזיהוי תכונות השדה מגנטי מסביב? כאמור, אין לכך תשובות ברורות. מה שברור הוא שאותו "ג'י.פי.אס ביולוגי" שיש כנראה לצבים עובד ועוד איך. |
האם קיים במוחם של צבי הים מעבד נתונים, שמאפשר להם להשתמש בשדה המגנטי של כדור הארץ כדי לנווט? פורסם 20.9.08 |
Array
(
)