טימבוקטו – בלוז לכחולי הטורבן

ממגוון האוהלים הנמצאים מול השירותים. הפנטזיה שלנו נראתה קצת אחרת, ולכן לקחנו את הציוד והתחלנו לצעוד. סיכמנו שלא עוצרים עד שממש אפשר לשמוע את השקט. אחרי עשר דקות עצרנו. הקמנו אוהל מתחת לעץ שיטה ענקי שיספק הגנה מהשמש, ותלינו את הערסל.
לאט התחלף השקט בהמולה. אנשים וג'יפים החלו למלא את המרחב, כל אחד מסמן לו טריטוריה קטנה ומרים דגל התיישבות. היו שבאו ברכב שטח שכור. שני אופנוענים שפגשנו עוד קודם הגיעו מרוצים אחרי רכיבת שטח מאתגרת, וסיפקו לנו השראה לטיול הבא באפריקה. חמש תיירות איטלקיות בגיל הבשלות, מלוות בטייס ספרדי, הקימו אוהל ממש לידנו. השטח החל להתמלא, ואווירה של התרחשות והתרגשות ריחפה במקום.
ואז זה קרה. כעשרים טוארגים, דמויות מסתוריות מכוסות מכף רגל ועד ראש, חתכו את חולות המדבר בדהרה מהירה ושקטה על גמלים מקושטים. כמה שקטים ואלגנטיים הם הגמלים, גם כשהם רצים בשיא המהירות. מיד ידענו למי שייכת השמחה ומי הם מלכי המדבר האמיתיים. שום אופנוע או רכב ארבע על ארבע לא יטיל רושם ויקרין עוצמה כקבוצת גמלים שועטת. כעבור חצי שעה בערך הגיעה עוד קבוצה והתמקמה לא הרחק מהקבוצה הקודמת. ברכות וחיבוקים התעופפו באוויר, ורוח חגיגית של איחוד החלה לנשוב בשטח הפסטיבל.
החלטנו לעשות סיבוב במתחם, כשהיעד הסופי הוא אוהל המסעדה. צעדנו בחול, ולפתע שמענו צלילי דרבוקה מוכרים. באחד האוהלים החל להתפתח ג'ם סשן בין גיטריסט אירופאי ונגן דרבוקה עטוי כאפייה לבנה. נשאבנו לכיוון האוהל כדי לספוג קצת אווירה. אמרתי לאורי שסלסולי ה"וואי וואי וואי" של נגן הדרבוקה נשמעים קצת "אשכנזיים", ושהג'ם הזה מזכיר לי את פסטיבל בומבמלה בניצנים. אורי הפעיל את ראיית הנץ שלו וענה, "אם חשבת שאנחנו הישראלים היחידים כאן, תשכח מזה. זה גיל רון־שמע מלהקת שבע". המשכנו לכיוון האוכל. כשבחנתי את מגוון הסירים באוהל־מסעדה הבנתי שהקוסקוס הולך להיות ידידי הטוב ביותר בשלושת הימים הקרובים. קוסקוס, חול ובומבמלה. כמו בארץ.
פתאום, בלי כל הודעה מוקדמת (או שהיתה הודעה, אבל בצרפתית קלוקלת), החלו קבוצות הגמלים לדהור לכיוון הבמה המרכזית, מרחק שתי גבעות חול מאיתנו. עשרות תיירים נלהבים וכמה צלמים חרוצים הזדנבו בעקבות הגמלים. הבנו שמשהו קורה ורצנו אחריהם — אנחנו, המצלמות והקוסקוס.
המחזה שהתגלה היה מרהיב: כמאתיים גמלים מקושטים וחגיגיים נעמדו עם רוכביהם על פסגת הגבעה, ובתזמון קיטשי מושלם נעמדה השמש מאחוריהם ושרטטה את צלליותיהם. הכרוז ברקע צעק בצרפתית ובטָמָשֶק, בנה מתח והלהיב את הרוכבים ואת הקהל. יריית הפתיחה הרשמית של הפסטיבל נשמעה, ועשרות הגמלים החלו לדהור לעבר אוהל הנשים שבגבעה ממול. באוהל ישבו נשים טוארגיות מכוסות פנים וניגנו מוזיקת "טקמבה" מסורתית, שנועדה לשלח את הגברים לדרכם. ראשי השבטים קיבלו את ברכתם מהנשים והמשיכו אל תחרות הגמלים המסורתית בין השבטים. הפסטיבל התחיל.
ערב ההופעות הראשון עבר בעצלתיים, מלווה בתקלות טכניות מרובות ובהופעות בינוניות של אמנים אפריקאים ומערביים. את מערכת הסאונד והתאורה הרכיב ותחזק צוות צרפתי, ולכן נוצרה ציפייה לאיכות גבוהה. המציאות היתה רחוקה מכך. במהלך הערב נרשמו הפסקת חשמל אחת, סאונד מתחת לכל ביקורת וכמה אמנים מערביים שלא ברור איך הגיעו להופיע על במה. את הערב חתם זמר מקומי אהוד בשם באבא סאלח, שנתן הופעה ארוכה ואינטימית. הלכנו לישון עייפים ומאוכזבים מעט מרמת ההופעות.

ובשוליים, הקסם האמיתי
למחרת בבוקר התעוררנו לצלילים עדינים של גיטרות חשמליות שבקעו מתחת לעץ מרוחק. הנגינה המהפנטת הכניסה אותנו למדיטציית בוקר. עוד לפני שפקחנו את העיניים כבר נשאבנו לאווירה המדברית. לאט־לאט התעוררנו, הכנו תה ואחריו עוד אחד ועוד אחד, מקשיבים לצלילים המתוקים שנישאו אלינו ברוח. שאלנו את עצמנו: "גיטרות חשמליות באמצע המדבר? הרחק מכל שקע חשמל או גנרטור? הכיצד?" התחלתי לצעוד לכיוון העץ המנגן. מסביבי דממת מדבר מוחלטת ורק צלילי הגיטרות הולכים ומתחדדים.
מתחת לעץ ישבו ארבעה נגנים טוארגים, שתי גיטרות חשמליות, גיטרה בס אחת וג'ריקן עשרים ליטר בתור תוף, וכל זה מחובר למגבר חשמלי קטנטן שמופעל בבטריות. החבר'ה ראו אותי מתקרב וסימנו לי להצטרף לג'ם סשן שלהם תוך כדי שהם ממשיכים לנגן ולשיר. עוד שני חברים הגיחו פתאום רכובים על גמלים והצטרפו לסשן במחיאות כפיים ובשירה. המחזה היה סוריאליסטי לגמרי. תחת עץ שיטה באמצע שומקום יושבת לה חבורת נוודי מדבר ומנגנת מנטרות מהפנטות בגוון ערבי, בגיטרות חשמליות שנשמעות כאילו נלקחו מהופעה של להקת "הדלתות" בשנות השישים.
החיבור בין המוזיקה המסורתית והסאונד החשמלי היה מחשמל. כשסיימו את הסשן הראשון דיברתי עם נאסר, נגן הבס הממושקף. הוא סיפר לי שעכשיו הם מתאמנים לקראת הופעה שתהיה להם בערב, ברחבת האמנים המשנית. הלהקה שלו, "Tartit", ידועה ברחבי מאלי בתור הלהקה הייצוגית של המדינה. משהו כמו הגבעטרון שלנו. מלבד זה הוא מנגן גם בלהקת שוליים שמנגנת בעיקר שירים על תנועת החופש של בני הטוארג. הם הזמינו אותי לשמוע אותם בערב והמשיכו בנגינתם.
בערב הסיפור כבר היה אחר לגמרי. את מגבר הבטריות הקטן החליפה קונסולת סאונד רצינית יותר וחיבור לחשמל. נאסר וחבריו, לבושים בבגדים מסורתיים, יצרו חצי מעגל, ובתוכו הצטופפו עשרות בני נוער טוארגים, שניכר בהם שהם מעריצים את הלהקה. בעוד על הבמה המרכזית שוררת אווירה רצינית וממלכתית, כאן,

בשולי הפסטיבל, קרה הקסם האמיתי. הלהקה המשיכה לנגן במרץ, לשיר ולקרוא קריאות עידוד לקהל הצעיר, והקהל החזיר להם אהבה והתמסר לקצב המונוטוני. מסביבי רקדו עשרות צעירים עטויי גלימות ומכוסי ראש, בריקוד שנראה כמו הכלאה מוזרה בין ה"טקמבה" המסורתית של הטוארג וריקוד טראנס מגואה. ככל שהקהל השתלהב מהנגינה, כך הגבירה הלהקה את הקצב. את הרחבה האיר פנס אחד קטן, וכל מה שהיה אפשר לראות זה כפות ידיים מתנופפות ועיניים משולהבות מבצבצות מבעד לטורבנים כהים. הכל קיבל ממדים הזויים.
ההופעה נמשכה עד השעות הקטנות, ולאחר שהסתיימה פניתי אל הבמה הראשית. כבר היה מאוחר וקר, ורק צופים בודדים, מקומיים ומערביים, נשארו להופעה האחרונה. אָפל בוקום, נגן גיטרה ידוע ממאלי, עלה לבמה ונתן הופעה מרשימה ונוגעת ללב. הוא ניגן על גיטרה אקוסטית מוגברת, ואיתו עלה נגן מפורסם בשם באסֵקו קויָאטֶה, שפרט על גיטרה מאלית הנקראת "נְ'גוֹני". ההופעה היתה מין דיאלוג ארוך ומרתק בין הנגינה המודרנית של אפל בוקום ובין הנגינה המסורתית של באסקו קויאטה, דיאלוג שהגיע לשיאים רבים במשך הלילה, והקהל התמסר והגיב לכל ניואנס קטן בנגינה.
את דרכנו חזרה לאוהל המרוחק מצאנו בנקל הודות לאור הירח המלא. גמלים כרסמו להם בהנאה את קצות העצים, האוויר והחול היו קרים ויבשים. כך בדיוק דמיינתי פסטיבל במדבר.