בראשית היו השמים נקיים והארץ היתה פעמיים כי טוב, עד שבא האדם ויצר בהם, כידוע, תוהו ובוהו וחושך של ענני גשם חומצי על פני תהום מלאה בפסולת תעשייתית.
הניסיון להציל את עולמנו, ובאופן ספציפי את הארץ בה אנו חיים, עשוי לספק לנו יותר מאשר סביבה נקייה, יש בכוחו גם לשקם את היחסים שביננו כבני אדם. זהו החזון אותו מנסה לקדם הרב יואל בן-נון. כבר בשנות השבעים חיבר בן-נון מאמר במגזין "טבע וארץ" שעסק בקשר שבין יהדות לשימור הסביבה. כיום, במשרד המשקיף על תנופת הבנייה בדרומה של ירושלים, הוא מדבר על הנושא בעינים נוצצות.
בעצם, מה לציבור הדתי ולשימור הסביבה? הרב בן נון אינו מתקשה להשיב: "נקודת המוצא של כל הדתות היא מקומו ומעמדו של האדם מול או בתוך עולם הטבע, ולכן אך טבעי הוא שאנשים דתיים בכל העולם יעסקו במיוחד בנושאים האלה. התפישה ההומניסטית הפילוסופית רואה רק את האדם, ואילו הדת רואה את האדם בתוך מכלול של הטבע, שביהדות נתפש כעולם הבריאה. התורה לא מתחילה באדם. מתוך התפישה הזאת אנשים דתיים אמורים היו להוביל את נושא שימור הסביבה".
בכל זאת, משהו השתבש. "באורח מוזר למדי אנחנו מוצאים, במיוחד בחברה הישראלית, את הנושא הזה כנושא מובהק של ציבור לא דתי ואת הדתיים בעולם מנוכר לנושאים האלה. חבל על הזמן להתחיל להסביר את הסיבות ההיסטוריות והתיאולוגיות והחברתיות שהביאו למצב שכזה: היהדות הגלותית, המרד בגלות והרצון של ראשוני הציונים לחזור לנורמליות, לחזור לטבע, לחזור לאדמה, לחזור לארץ. על כל פנים כל הנושא של טבע, גישה אליו וזיקה אליו הפך להיות נושא ציוני חילוני מובהק ודתיים התרחקו ממנו. ניתן להוסיף על זה את בעיית השבת. שנים רבות נחשבת החברה להגנת הטבע וגופים הדומים לה כגופים מובהקים מחללי שבת במידה מספקת שיהודים דתיים יברחו לצד השני". אברכים לצד מושבניקים
ההתנכרות לנושא מצד הציבור הדתי אינה מוחלטת כמובן. בשכונת הר נוף החרדית בירושלים פעל במשך שנים "הוועד למען איכות החיים בהר נוף", שטרח לטפח את הנוף שסביב השכונה. הוועד אינו פעיל עוד, אבל תושבת השכונה תמר גינדיס, יוזמת הוועד, עדיין פועלת לשימור הסביבה באזורה. במקביל התעוררה באינטרנט פריחה של אתרים העוסקים בקשר שבין היהדות לאיכות הסביבה ומעודדים מעורבות אישית בקרב הציבור הדתי. אחד מהם הוא "לעבדה ולשמרה", המציג אוצר של מאמרים בנושא.
בראש דפי האתר מופיעה הכרזה מטעמם של הרבנים ישראל מאיר לאו ו  | | הרב בן-נון. מנסה לקדם את חזון השמירה על הסביבה עוד משנות השבעים |
אליעזר בקשי דורון, שניתנה בכינוס בינלאומי למדע, דת וסביבה בימים בהם כיהנו השניים כרבנים ראשיים לישראל: "בחובתנו הדתית לקיום עולמו הנפלא של הבורא, ביודענו כי מחויבותנו כלפי הבריאה האלוקית היא לעשות כל שבידנו 'לעבדה ולשמרה' ולמנוע פעילות שיש בה הרס ופגיעה. מתוך חרדה לשלמות הקיום, לאיזון האקולוגי ולשלום האנושות ולשלום כל היצורים עלי אדמות, התאספנו כאן שומרי מסורת ומדענים יהודים במגמה לפעול לקיום ולשמירה על הדומם, הצומח החי והמדבר בעולמנו, תוך שיתופם של בני עמים אחרים המזדהים עם השקפתנו."
גם הרב בן נון היה מעורב באירועים דומים. במאי האחרון התארח בימי עיון בנושא יהדות וצפרות, אותם יזם הביולוג ד"ר יוסי לשם. בנובמבר אמור להיערך אירוע דומה ורחב הרבה יותר. הדרג הרבני והמדעני מגויס אם כן לעניין ונותר רק לשכנע את הציבור הרחב. אז אולי יתגשם החלום ונראה אברכים בקפוטות צועדים לצד מושבניקים בגי'נס לאורך רצועת החוף ומנקים אותה, או מפגינים יחדיו בפני משרדי הממשלה בדרישה להגביר את הפיקוח על מפעלי התעשייה. מצוות קן ציפור
בינתיים מתקיים שיתוף פעולה נסתר ועקיף בין הדת היהודית למנגנוני שימור הסביבה. לדברי הרב בן נון, תודעת שימור הסביבה המודרנית נובעת למעשה מן היהדות ומוצאת בה את שורשיה. הוא מספר כי החוקים האקולוגיים הראשונים נחקקו באנגליה של המאה התשע עשרה ונגעו בהגבלת הציד לשם שימור זנים. את אותו העניין ממש הוא מוצא כבר בפרק כ"ב של ספר דברים: "כי יקרא קן-ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך…"
עצם התרת לקיחת הביצים אולי מונעת מן הפסוקים להישמע רחמניים במיוחד לאוזניים מודרניות, שכך או כך, אינן מורגלות בציד או בליקוט. אבל אם יש הסבר לוגי למצוות "קן ציפור", הרי הוא דומה לזה של ההגבלות על הציד. גם האיסור המופיע בספר ויקרא כ"ב – "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" – נוגע לדעת כמה מן המפרשים באותו עניין ממש. האל שברא עולם מגוון מצווה על האדם לשמור על גיוונו, ממש כפי שהורה לנח לאסוף אל התיבה זוגות זוגות של יונקים וכן ציפורים, שיש בכוחן לשקם את עולם הצומח על ידי העברת זרעים.
אולי הציווי המקראי הידוע ביותר הנוגע לסביבה הוא מצוות "לא תשחית" המופיעה בספר דברים, פרק כ'. "כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". כאן מוסיף הכתוב שאלה רטורית, "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?" כלומר, האם העץ הוא אדם המאיים עליך? חס וחלילה, ולכן, "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית". אלה הרואים בשורה האחרונה את התרת שריפתם של ברושים ואלונים ישמחו לשמוע שההלכה הרחיבה את מושג "עץ המאכל" לכל עץ שיש בו תועלת. מאחר וכל עץ מעניק צל מרגיע ומשמש מקום מחיה לבעלי חיים, ניתן לראות את היקפו של הציווי "אותו תשחית" כזעום ביותר.
רמז אחרון ויפה במיוחד לדאגה המקראית לשימור העולם מוצא הרב בן נון במצוות השביעית, או שנת השמיטה. הוא מקריא את הפסוקים הרלוונטיים מספר ויקרא כ"ה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", ולפתע מרים את ראשו מן הספר. "זו מין חזרה לראשית הבריאה", הוא מעיר, ומוסיף: "לכן קשה לנו עם השביעית, אפילו ליהדות הדתית קשה אתה, מפני שחזרה למצב הראשוני של הבריאה היא דבר קשה". אין ספק שראשוניותה של הארץ לא תשוחזר כל עוד מתקיימת בה האנושות, אבל אם נאמץ שאיפה כזאת כסמל וכמקור השראה משותף לתלמידי חכמים ולכל פעיל גרינפיס שאי פעם התהלך בעולמו של הבורא, אין סיבה שלא יפעלו יחדיו בעקבותיה. |
