סלעית אחי מרים | צילומים: יותם דביר לנסות להגדיר את ייחודיות העבודה של רות וידר-מגן זו משימה קשה. ההמלצה הטובה ביותר היתה יכולה להיות להקשיב לאלבום שלה "אין זוהר", אולם הדיסק לא שווק מעולם בארץ. האלבום יצא לאור ב-1999 בחברה יוקרתית למוזיקה מקודשת בארצות הברית. הדיסק עורר הדים רבים לקולה הייחודי ולסוג המוזיקה אותה היא יוצרת, ובעקבותיו הוזמנה בשנת 2000 לפסטיבל למוזיקה מקודשת בבנגלור (הודו) בנוכחות הדלאי למה. מאז היא מופיעה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם.
לא פשוט היה למצוא זמן להיפגש עם רות וידר-מגן. חיכיתי שתחזור מהופעותיה במוסקבה ורגע לפני שהמריאה לסיבוב הופעות נוסף ביפן ובדרום קוריאה, נחתתי בביתה השקט שבמושב גבעת יערים בהרי ירושלים לריאיון.
"אחרי שהופעתי בארץ בפני קהל של בין עשרים למאתיים וחמישים איש, או אפילו בארה"ב בפני קהל של ארבע מאות איש, להופיע בהודו בפני קהל של אלפים, והאופן שבו קיבלו אותי שם, היתה חוויה עוצמתית ומיוחדת. ההופעה שלי קיבלה הד מיוחד אצל ההודים. אנשים התרגשו ובכו, ילדים נישקו לי את היד. הרגשתי שיש בקהל הבנה לשירה שלי ולדרך הביטוי שלי. בארץ, יש עדיין תהליך ארוך לעבור עם הקהל בכל הנוגע לתרבות שירה, תרבות עבודה-קולית ויצירת דו-שיח ברמה אנרגטית בזמן ההופעה. בהודו זה פשוט היה שם. העבודה נקלטה באופן מדהים."
תפילה בציבור
בנוסף להופעות ולחשיפה העצומה שווידר-מגן מקבלת בפסטיבלים למוזיקה מקודשת ברחבי העולם, רות רואה חשיבות עצומה דווקא במפגשים עם האמנים המגיעים מארצות ומתרבויות שונות.
"זוהי הזדמנות ייחודית למסירת ידע בין תרבויות שונות. בפסטיבל בבנגלור היתה חשיפה מאוד גדולה של השירה המקודשת הטיבטית. לנזירים שהופיעו זו היתה חוויה חדשה יחסית, בתולית כמעט, להיחשף ולחשוף תרבות שכל כך הרבה שנים מסתירה את סודותיה. הופיעו שם גם נזירים מונגולים וקבוצות קטנות מבנגל. כל מסורות הקודש האלה מכילות סודות, שרק עכשיו נחשפים לאור. הכול קורה ממש בתקופה הזו. יש במפגשים האלה למידה והפריה הדדית. גם אני בעיצומו של אותו תהליך למידה שאני עדיין לא תופסת את כולו."
איך את מגדירה את העבודה שלך? מה מייחד את השירה שלך?
"אני שרה תפילות יהודיות מסורתיות ונותנת להם את הפרשנות שלי. העבודה שלי מבטאת את החיפוש אחר הרחבת ביטויי הקול האנושי שעשיתי לאורך השנים, ואת ההבנות שבאו ממחקרים מקיפים על תפילות עתיקות ועל טקסטים מקוריים מקודשים של היהדות."
רות מביאה טמפורה (כלי מיתר הודי המשמש לליווי שירה) ומתחילה לשיר. העיניים שלה נעצמות ואחריהן, גם שלי. רות שרה ממעמקי הנפש וסוחפת אותי לעולמות רחוקים ויחד עם זה מהדהדת במקומות מוכרים. ופתאום המילים, שניסו לבטא את מה שלא ניתן לביטוי, מתגמדות לנוכח העוצמה.
את מה ששמעתי עכשיו הייתי מגדירה, קודם כול, כתפילה.
"זו אכן תפילה בשבילי. בהופעות אני בעצם מתפללת בפני קהל. לתפילה בציבור יש כוח שאין בתפילה של יחיד. בנוסף, אני מביאה לבמה את פירות חקר היסודות הקוליים האוניברסליים שאיתם אני מתמודדת."
את יכולה לנסות לתת דוגמה לסוג של חקר קולי כזה?
"בתפילה לגשם, למשל, משתמשים הרבה במילה 'הללו'. חקרתי את ההברה, את ההד שלה, את האופן שהוגים אותה, את תחושת האוויר בגרון. בצליל 'ה' יש עבודה עם הנשימה ועבודה על מרכז הגרון. במקביל חקרתי את הצליל של האות 'ל' ואת פעולת הלשון. גיליתי שהיא מקפיצה את האנרגיה מלמטה למעלה. זה בא לידי ביטוי גם בצורה הגרפית של האות. זו אות ארוכה, שעולה מלמטה למעלה. אני בודקת את הצליל, את המילה ואת ההשפעה האנרגטית שלהם על הגוף.
"לכל המרכיבים האלה יש רק שרידים של ידע, החבויים בתוך הכתבים כמו  | רות וידר-מגן: "בהופעות אני מתפללת בפני קהל" |
דנ"א וצריך להחיות אותם. את הידע החווייתי לא תמיד מעבירה המסורת. אני צריכה ללדת אותו מחדש מתוך התנסות אישית. זו לא רק שירה. הקול הוא מרכז של מערכת שלמה. הוא מקשר את הגוף עם התת-מודע ועם ממדים אחרים של החוויה. הקול מהדהד במרחבים אליהם אני מביאה את התודעה, גם בתוך הגוף וגם מחוצה לו. התודעה שלנו נמצאת גם במקומות שאנחנו לא מודעים אליהם. הקול יכול לשקף אותם מקומות. התדר של הקול הוא משהו שאפשר לחוש פיזית. לפי התורה, לקול יש יכולת בריאה. העולם נוצר באמצעות קול. אלוהים אמר: 'יהי אור' ויהי אור. גם תרבויות אחרות, כמו התרבות ההינדית, מבטאות תפיסה דומה. על-פי הטנטרה ההודית העולם נוצר מקול ראשוני.
"זמן רב חקרתי והתמודדתי עם ה'ל'. ואז, כשהופעתי בפסטיבל בלונדון, שמעתי קבוצה מסורתית של נשים מאפריקה שעבדו על אובר-טונים. כששמעתי את הנשים הללו משתמשות בצליל 'ל', הבנתי את מה שחיפשתי. הצליל של האות 'ל' הדהד להן באופן מחוספס בחלקים הנמוכים של הגוף ואז הוקפץ כלפי מעלה עם הלשון עד לצליל מאוד גבוה שהדהד מעל לראש והלאה. זה עשה לי את החיבור. הבנתי את ה'ל' של אל ושל תפילה מהנשים האפריקניות."
דת ויצירה אמנותית
רות נולדה וגדלה באוסטרליה. בהיותה בת שמונה-עשרה עלתה עם אחותה גבריאלה (גבי) לב ארצה. "אוסטרליה היא מקום נפלא לגדול בו, אבל מבחינה תרבותית היה פער עצום בינינו לבין הסביבה. גדלנו בבית מאוד יהודי. ההורים שלי, שהם יוצאי שואה מבתים מאוד מסורתיים ודתיים במזרח אירופה, הגיעו לאוסטרליה כי זה היה המקום הכי רחוק מאירופה. ובכל זאת, הם כן היו מאוד קשורים לתרבות היהודית."
כשהגיעו לארץ ב-1975 הקימו גבי ורות, יחד עם עליזה עליון-ישראלי ומרים עירון קבוצת תיאטרון והופיעו עם ההצגה "נשים אודות נשים". על ההצגה הזו הן קיבלו את פרס האו"ם בשנת האישה.
"כעבור שנה עברתי תהליך של חזרה בתשובה. במשך שש שנים הייתי מנותקת מכל עשייה תיאטרלית והתרכזתי בלימוד. למדתי עם הרב גדליה קניג ז"ל, ממנהיגי חסידי ברסלב. הרב קניג פתח את ביתו לשיעורים עם נשים, מה שהיה מאוד יוצא דופן ולא מקובל באותה תקופה. אצלו שמעתי שירה שלהרגשתי היתה ממקור שמחובר לאלוהים. במחיצתו נחשפתי ליחס חסידות ברסלב לקול ולשימוש בו. למדתי גם במכללה לבנות בבית וגן שבירושלים. זו היתה תקופת לימוד מאוד משמעותית. ואז הבנתי שאני רוצה לעבוד עם הידע שספגתי, אבל גם שלא אוכל להביא את הידע הזה לידי ביטוי, אם אשאר כבולה למסגרת הממסד השמרני-הדתי. הייתי ספוגה בלימוד טקסטים, עם רקע של עבודה קולית ושל תיאטרון והשתוקקתי לעבוד איתם. החזרה שלי לעולם היצירה לא היתה על מנת להתנתק מהתכנים, אלא כדי להתנתק מהצורה הקפואה, שיש בה 'מותר' ו'אסור'. האמנות נתנה לי המון חופש. מרד מסוג זה נעשה בכל הדורות.
"התחלתי בלימוד עבודה קולית עם בארי קוגלן מביה"ס 'רוי הארט' שבדרום צרפת. עבדתי איתו בארץ תקופה קצרה מאוד ומרוכזת מאוד עד שחזר לצרפת. נסעתי אחריו כדי להמשיך ללמוד איתו, אבל מיד כשהגעתי הוא מת. ב-1982, גבי, שהמשיכה כל אותה תקופה את העבודה התיאטרלית, עליזה עליון-ישראלי, ג'ויס מילר ואני הקמנו את 'קבוצת התיאטרון הירושלמי' שפועלת עד היום, כשאני אחראית לקו הקולי. (ראו תיבה) הישראלית עם הקוראן
הדגשת קודם את חשיבות המפגשים בין אמנים מתרבויות שונות ואת ההפריה ההדדית הנוצרת בפסטיבלים בינלאומיים למוזיקה מקודשת.
"בפסטיבל למוזיקה מקודשת בלונדון שהיה בעל דגש איסלאמי מאוד חזק, פגשתי זמר מצרי סופי מפורסם, בשם שיח יאסין אל-טוהמי. הוא בא לראות את ההופעה שלי ומאוד העריך את העובדה שאני שרה ללא ליווי. גם השירה הסופית, במקורה, היתה ללא ליווי. נוצר בינינו דו-שיח וקשר מאוד מיוחד. למדתי ממנו על האופן שהשפה והצליל הולכים יחד. על מעברים אנרגטיים משיר לשיר ועל הקשר הדינמי בינו לבין הקהל."
את מרגישה שיש משהו שהוא קיבל ממך?
"בהופעה שלי, הרבה מהתפילות שאני שרה הן מזרח אירופאיות. זו מוזיקה שעובדת על פתיחה דרך כאב. הכאב מאוד חשוף. ראיתי שהוא מתפעל מזה. בהופעה הבאה שלו, הוא שר מתוך כאב שלא ראיתי בהופעות הקודמות שלו. הקהל הגיב בעוצמה רגשית. הרגשתי שיש לי חלק בזה."
איך התקבלת כאישה, זמרת, מישראל, בתוך פסטיבל עם דגש איסלאמי?
"זה לא היה קל. הקהל הגיב בחום, אבל האמנים מפקיסטן ומירדן היו קרים אלי. גם מנהל הפסטיבל, שהיה פקיסטני, התייחס אלי בחשש. אותם אמנים הגיעו לראות את כל ההופעות בפסטיבל, למעט ההופעות שלי. הרגשתי שהם ממש מחרימים אותי. היה איתי ספר קוראן קטן שחברה מירושלים נתנה לי למזל. לקראת סוף הפסטיבל, לפני ההופעה האחרונה שלי, חברה מארה"ב שבאה לבקר אותי אמרה לי: 'עכשיו זה זמן המתנות.' נתתי את הקוראן למנהל הפסטיבל וסיפרתי לו שזה קוראן מירושלים. הוא קרן מאושר ופתאום הכול נפתח. בערב, כולם, גם הפקיסטנים והירדנים, באו להופעה שלי. הכול בזכות הקוראן הקטן.
"אבל לא רק בפסטיבל הזה, בכלל, להיות אישה-זמרת, אמנית שעוסקת בטקסטים מקודשים עם אמירה שיש בה מרידה במסורת השמרנית זה לא פשוט. זו כניסה למבצרים שמרניים שלרוב נשלטים בידי גברים. ברוב הפסטיבלים שהופעתי בהם היתה נציגות נשית מצומצמת ביותר.
"ההתמודדות עם מסורות עתיקות ותרגומן לבמה המודרנית מעסיק לאחרונה אמנים בכל העולם. בדומה לנו, רבים מהם מתמודדים עם ניתוק אכזרי ממקורות השפה והתרבות. במקרים רבים, הניתוק הוא אחת התוצאות של מודרניזציה מהירה וחיקוי של המערב. אולם אותו ניתוק מאפשר גם הזדמנות לחידוש. לעבודה בעברית יש יתרון בהשוואה לעבודה בשפות קדומות אחרות, כי השפה נגישה לנו. העברית המדוברת היום היא גשר ישיר לכתבים העתיקים. הדיאלוג בין האמנים מתרבויות שונות מתאפשר מכיוון שהמוזיקה עובדת על רובד מופשט, רובד של תדרים, באופן קל ומידי. הקול מצליח לגשר בין תרבויות. בהודו, למשל, פגשתי זמרת בשם וידיה ראהו (VIDIA RAU) שעברה תהליך דומה לשלי בחיפוש אחר הקול הנשי. היא חקרה את ה'טומרי' – שירת הקדשות. השירה ההודית הקלאסית לאורך כל ההיסטוריה היתה של גברים. שירת ה'טומרי', שירת שעשוע וכאב שהזונות שרו ללקוחות שלהן, היתה גם בעלת מסרים נסתרים של מרד חברתי. במפגשים מהסוג הזה אני מקבלת ולומדת המון, אבל גם נותנת ומשתפת אחרים בפירות המחקר שלי.
"דוגמה נוספת לסוג החיבורים הבין-תרבותיים שנוצרים בתקופה האחרונה אני  | | "הקול מצליח לגשר בין תרבויות". וידר-מגן בהופעה | צילום: נעמי הרפז |
יכולה להביא מהופעה ביפן. כשוויקטוריה חנה ואני הופענו שם, שמענו על נזיר בודהיסטי בשם מוראי סנסה, שיש לו קשר חזק לישראל. החלטנו לנסוע לבקר אותו. התברר לנו שיש סוג של בודהיזם אזוטרי שכמעט ונכחד על ידי השלטון היפני בניסיונות להפוך את יפן לחילונית. פשוט השמידו מקדשים שלמים. אותו נזיר שם לו למטרה להחיות את הבודהיזם הזה. הוא בנה מערכת של מקדשים על הר בדרום יפן עם הקפדה גדולה של נאמנות לעיצוב המקדשים העתיקים. במקביל, הוא ניסה לחדש את הטקסים העתיקים. מכיוון שגם אצלו היתה קטיעה של המסורת, נוצר בינינו קשר מאוד חזק על בסיס תחושה משותפת של חיפוש. הוא הזמין אותי לשיר ביחד קנון בטקס של אל הרחמים. אם אבותי היו רואים איפה אני שרה שירה יהודית… בגישה המסורתית זה הרי שיא העבודה הזרה. גם הגבולות שהוא חצה מבחינתו, היו לא פחות בעייתיים. להכניס למקדש שלו תפילה של אישה מעם אחר, זה לא דבר פשוט. אלה סוג של חיבורים מאוד נדירים."
ומה הלאה?
"אנחנו פוסעים עכשיו רק בתחילתו של מסע. לשמחתי, יש לי בארץ שותפים נהדרים לעבודה וחקירה משותפת כמו המוזיקאים מרסלו פלבסקי, ג'פרי קובלסקי, מארק אליהו ואיתן שטיינברג. העבודה ב'קבוצת התיאטרון הירושלמי' עם גבריאלה ועליזה מתפתחת כל הזמן. ואני כל הזמן ממשיכה ללמד ולהעביר סדנאות. יש תלמידים שלי שהפכו לקולגות, לאמנים ולמורים בפני עצמם. שניים מהבולטים שבהם הם ויקטוריה חנה וג'וזף שפרינצק. אני נהנית לעבוד איתם ולקבל מהם הד שמאיר הבנות נוספות בעבודה הקולית. תחום המחקר הקולי והפרשנות המחודשת למסורת המקודשת תפס תנופה רק בשנים האחרונות, ולמרות שהחשיפה אליו בעולם הולכת וגדלה, אני מרגישה שייכת לדור ראשון של חלוצים בתחום."
הכתבה התפרסמה ב"חיים אחרים", הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון 107 אוגוסט 2005 |
