אחד מיעדי הטיסה החביבים ביותר על ישראלים הוא לונדון, ואני לא יוצאת דופן: כמו רבים אחרים, הרביתי לבקר בלונדון יותר מבכל מקום אחר בעולם, ומעולם לא עלה בדעתי לטייל באנגליה הכפרית; כי מי רוצה לנהוג בכבישים הבינעירוניים בצד הלא נכון של הכביש, לצד מכוניות הזוממות לדרוס אותי בטרם אספיק לומר: יה! כבשים! כמו כן, כצרכנית תרבות, אני מתקוממת נגד מחסור חמור בסניפי מרקס אנד ספנסר בכפרים האנגליים. אלא שלא הכל שחור בגבעות הירוקות של אלביון. בדרום אנגליה הכפרית, בינות כבשים, נחלים וכרי דשא, חיה וטיילה הסופרת הנערצת ג'יין אוסטן. במקומות האלה, בסוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19, התנהלו עלילותיהם של ששת ספריה. אתרים אלה הפכו בשנים האחרונות למוקדי עלייה לרגל של קבוצות משוגעים לדבר, שהפכו את אוסטן, 180 שנה לאחר מותה, ובצדק גמור, לכוכבת בינלאומית. לדרום אנגליה הכפרית נסענו גם אנחנו, כדי להשתטח על קברה, לשבת ליד שולחן הכתיבה שלה, ולנסות למצוא את המקומות והבתים ששימשו השראה למפורסם והפופולרי שבספריה, "גאווה ודעה קדומה". זהו לא מסע הרפתקני לארץ לא נודעת, ואת הטיולים הללו עשו לפנַי, אבל זה באמת לא משנה. הבריטים, וזה יודע כל מי שאכל במסעדה אנגלית וקיווה לקבל קפה על חשבון הבית, הם לא פראיירים, והם לא הזניחו את הסופרת המהוללת. למעשה, ממחצית המאה ה־19, החל ביובל השלושים למותה בערך, נחשבת אוסטן אחת מגאוני הספרות העולמית, רבנית־מכר וטרף חוקי ליוצרי סרטים וסדרות טלוויזיה. הבי.בי.סי, לדוגמה, מצלם סדרת דרמה על פי ספריה אחת לכמה שנים; וזו משנת 1995, של "גאווה ודעה קדומה" (שהוקרנה גם בארץ), העלתה את הסופרת למדרגות חדשות של פופולריות. למעשה, אם לשפוט על פי כמות המותגים הנושאים את דיוקנה או האיורים שנעשו על פי ספריה, אוסטן היא צב נינג'ה.
למרות זאת, אליזבת, בחוסר אחריות, מסרבת לשתי הצעות נישואים – האחת מכובדת למדי, והשנייה מסנוורת – רק מפני שאינה מחבבת את המציעים. אוסטן, למרות שגם היא סבלה מקשיים כלכליים, לא יכלה לשאת את הרעיון של נישואים מטעמים כלכליים. היא חיפשה חיבה, הבנה והערכה הדדית. זה נשמע פוצי במונחי זמננו, אבל בתחילת המאה ה־19 זה כמעט רדיקלי. מחוז הרטפורדשייר (Hertfordshire) נמצא בסמיכות צפונית ללונדון. מריטון הוא הכפר הבדיוני שלידו חיו העלמות בנט, בו ערכו את קניותיהן ובו הלכו לבקר את החבר'ה. בבואנו לחפש את הכפר, הלכנו בעקבות מומחים שערכו חישובים, העלו השערות והגיעו למסקנה שאולי, אולי, יכול להיות שאוסטן ביססה את מריטון על הכפר הרטפורד (Hertford). הרטפורד הוא כפר אנגלי כפי שרק כפר אנגלי יכול להיות, רק שעובר בו כביש ראשי מתפתל וסואן; מה שעושה אותו לא בלתי דומה לרחוב בנתניה, אבל הרבה יותר יפה. הכפר האנגלי יפה וירוק להדהים ונראה בדיוק כפי שדמיינתי אותו בחלומותי. אפילו הכבשים המלחכות את הדשא המושלם נראות מצוחצחות ומסורקות. בתי הרטפורד יפים ונמוכים, ויש להם כל מיני חפציצים מתוקים בחלונות, וחבל שכל זה מתבזבז על אנגלים, שגם אם יטגנו אותם וישלקו אותם (כפי שהם עושים לכל דבר שהם אוכלים), עדיין לא יצליחו לעשות ארוחה נורמלית. בזכות קרבתו ללונדון, הרטפורד הוא לא בדיוק פרובינציה. הוא מתגאה במבשלת שיכר גדולה ובבתים יקרים להחריד, שמורידים מהפרק את האפשרות לנצל את חוקי המטבע החדשים של ישראל ולרכוש שם קוטג'. אבל גם היום קל לדמיין את חמש האחיות בנט צועדות לשם מביתן, יושבות בפונדק "הפעמון" (היום מלון סולסברי ארמס) או מחפשות מצנפת בחנות הכובעים.
הטפילד: ביתו של מר בינגלי? מחוז הרטפורדשייר מתפאר בשני בתי אחוזה גדולים הפתוחים לציבור: נבוורת' (Knebworth), שנבנה בשנת 1490, והטפילד (Hatfield). מדריך התיירים הודיע כי נבוורת' מלא צריחים וביצורים ולכן אינו מתאים, לדעתי, למגוריו של רווק צעיר. הטפילד, לעומת זאת, נבנה בשנת 1607, ולכן היה בית חדיש יחסית בשנת 1796, השנה שבה התחילה אוסטן לכתוב את הרומן. אין ספק שבינגלי היה שמח לשכור אותו, אם רק היה לו מספיק כסף. בית הטפילד נבנה על ידי רוברט ססיל, רוזן סולסברי הראשון, שהיה שר המדינה של המלכה אליזבת הראשונה והמלך ג'יימס הראשון. משפחת ססיל סיפקה לבריטים ערימה של פוליטיקאים, ראשי ממשלות ושרים. אחד מהם, רוברט ססיל, אף זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1937. רוזני סולסברי עדיין מתגוררים באגפי הבית שאינם פתוחים לציבור, ותמונות בני המשפחה, מתים וחיים, פזורות בבית כמו העיתונים שפזורים בדרך כלל בסלון הישראלי. כך נפרסת בפני המטייל משפחת ססיל לדורותיה, והמדריכה – גברת עתיקה ורצינית – מספרת על תכונותיהם החינניות. "המרקיזה אמילי מארי", היא מצביעה על דיוקן ענק שצויר בידי ג'ושוע ריינולדס, "היתה מהמרת ידועה וביזבזה הון עתק"; המדריכה מוודאת שכולם מתפעלים מתכונה קסומה זו וממשיכה: "היא היתה ציידת נלהבת, וגם כשהיתה זקנה ועיוורת יצאה לצוד, למרות שהיה צריך לקשור אותה לסוס"; הקהל מתרשם. ויש עוד: "כשהיתה בת 81 שכחה לכבות את הנר לפני שנרדמה ושרפה חצי מהבית, כולל את עצמה". נקודת הזכות היחידה של משפחת ססיל הנוכחית היא שאחד מבניה, הלורד דיוויד ססיל, היה יושב ראש אגודת ג'יין אוסטן בשנות השבעים של המאה הנוכחית ואף כתב עליה ספר, אם כי זו לא סיבה מוצדקת לדמי הכניסה השערורייתיים לבית המשפחה. הבית מתנאה בפורטרטים של אליזבת הראשונה. המלכה העדיפה להתכחש לשיני הזמן, ותמונותיה צוירו בהתמדה על פי מראהָ בצעירותה. בדיוקן שצויר כאשר היתה בת 70 היא נראית רעננה, ומהצופה נחסכת הידיעה שבמציאות היתה המלכה קירחת כמו ביצה, וששיניה היו שחורות – עונש על הרגלה למצוץ קנה סוכר. חדר האוכל הגדול, שרצפתו שיש שחור־לבן, הוכרז מיד על ידינו כחדר הנשפים של נדרפילד, ואחד מחדרי ההסבה, המרוהט בסגנון צרפתי ורוד, אוכלס בדמיוננו באחיותיו הסנוביות של מר בינגלי. שם ישב מר דארסי והביט באליזבת, ושם התאהב בה בראשונה. בחדר אחר מצאנו לתדהמתנו ולשמחתנו דיוקן של אשה מבוגרת, שומה על סנטרה, ושמה "הגברת בנט". הרצנו שאילתה אל מדריכת הסיור, אך זו ניפצה את אשליותינו באחת: הגברת בנט היתה אחת מקרובות משפחת ססיל, ולא רק שלא ילדה את אליזבת בנט, אלא גם נרצחה על ידי קצב לונדוני.
דרבישייר: מחוזו של דארסי כמה מאתרי הטיול של אליזבת מוזכרים בספר בשמם. מטלוק, למשל. היום זהו מקום מפגש של אופנועני בריטניה, המציפים אותו מדי יום ראשון כדי לעשות חראקות על הכבישים המתפתלים (יחסית לאנגליה) והתלולים (יחסית לאנגליה). הם פקקו את הכפר ואת הדרכים המובילות אליו והפגינו תלבושות מפוארות, בעודם נוהגים באופנועיהם העצומים במתינות סבתאית. אוסטן עצמה טיילה באיזור בשנת 1811, ויש הטוענים כי בעקבות הטיול היא מיקמה בדרבישייר כמה מהסצינות החשובות בספר. ליד מטלוק נמצא הכפר בייקוול (Bakewell), ובמרכזו מלון רטלנד ארמס. במלון טוענים בתוקף כי אוסטן שהתה באחד החדרים, ופקיד הקבלה לקח אותנו לחדר שליד דלתו תלוי שלט לאמור: "יש לנו סיבה להאמין כי בחדר זה שיכתבה אוסטן את 'גאווה ודעה קדומה' והוסיפה לו סצינות חשובות". מכיוון שאין כל רישום המוכיח כי אוסטן אכן התגוררה כאן, לא כל שכן שיכתבה פה רומן כלשהו, ומכיוון שבחדר יש שטיח פוליאסטר ורוד מקיר לקיר וריהוט שעתיקותו מגעת, במקרה הטוב, לארבע שנים, התבקש פקיד הקבלה לאשש את הטענה. "יש לנו קשקושים על החלונות", השיב האיש. ואכן, על זגוגית החלון חרותה הכתובת הבאה: "ג'וסלינה, אגנס, אמיל, פלורנס, ג'ושוע, צ'רלס, פרנקו, 17 יולי 1863". אפשר היה להניח שאלה הם חבריה של אוסטן; אלמלא היינו יודעים שג'יין היתה מחונכת מכדי להשחית חלונות של מלונות, ואלמלא בשנה הנקובה היא חגגה 45 שנים למותה. ליתר ביטחון, ייסדו במלון סוויטת ג'יין אוסטן, המתאפיינת בעיצוב בצבעי ורוד וירוק, בכמה כרכים של ספרי אוסטן ובמחיר מופקע של יותר מ-100 ליש"ט ללילה.
צ'טסוורת': הבית של מר דארסי חשיבות זיהויה של פמברלי המקורית היא קריטית: בסיור שערכה אליזבת בנט בבית הבינה העלמה, כי לא זו בלבד שאינה מתעבת את דארסי, אלא אפילו די חפצה בנישואים איתו. ברור שבית כזה צריך לעשות רושם עצום, וכאן נכנסת צ'טסוורת' לתמונה. זו אחוזת ענק, השולטת על אדמות בשטח של 10,000 דונם. הטפילד, לעומתה, היא חושה עלובה. בעליה גובים דמי חכירה מכמה כפרים באיזור ודמי כניסה רצחניים מהמבקרים בבית. בתקופה שבה ביקרה אוסטן (אם ביקרה) בצ'טסוורת', גר שם וויליאם קוונדיש, דוכס דבונשייר מספר שש, גבר צעיר בן 21 ואחד הרווקים המבוקשים ביותר באנגליה. דיוקנו הענק ניצב ליד גרם המדרגות, הוא נאה בסגנון הבריטי המקובל ומחזיק בידו מה שנראה כמו עיתון מגולגל. גם אליזבת בנט ראתה תמונה של מר דארסי, "על פניו שפוך חיוך דוגמת זה שזכרה כי ראתה אותו לפעמים כשהביט בה". האם אוסטן, רווקה זקנה בת 35, טיפחה הזיות רומנטיות לגבי הדוכס הצעיר? קשה לדעת. מצד אחד, אוסטן לא נמשכה לבני אצולה; מנהגיהם נראו לה מגונים, ואף אחת מגיבורותיה – חוץ מאליזבת – אינה נישאת לגבר עשיר באמת. מצד שני, אולי דיוקנו של הדוכס ועושרו הציתו את דמיונה? נראה שלא. ג'יין היתה מעל השטויות האלה. ובכל זאת, השם הפרטי שנתנה למר דארסי הוא "פיצוויליאם". ג'ורג'יאנה של "גאווה ודעה קדומה" היא נערה אצילית וביישנית, שפעם כמעט הידרדרה ל"חיי חטא" עם גבר מושחת, אבל רק כמעט. ג'ורג'יאנה דוכסית דבונשייר (1757־1806) היתה תוצר מובהק של האצולה בתקופתה, גם בתפיסתה את הנאמנות בחיי נישואים, אך בעיקר בכל הנוגע להימורים. בשנת 1811, שבה ביקרה (אולי) אוסטן בצ'טסוורת', הרוויחה, לשמחתה, 140 ליש"ט מ"תבונה ורגישות". ג'ורג'יאנה מדבונשייר, לעומת זאת, הפסידה 60,000 ליש"ט בשנה אחת. מי שהסכומים הללו אינם מסחררים את ראשו, מוזמן להכפיל אותם ב־50, ולקבל את ערכם הריאלי היום. ויש קשר נוסף בין משפחת אוסטן לדוכסי דבונשייר. בצ'טסוורת' אפשר למצוא מערכת כלי אוכל יקרה, שהיתה שייכת לוורן הייסטינגס, מושל הודו. גם בבית משפחת אוסטן היה משהו של הייסטינגס. בתקופה מסוימת שהתה שם בת דודתה של ג'יין, אלייזה הנקוק, שהיתה על פי כל הסימנים בתו מחוץ לנישואים של הייסטינגס. הוא הוריש לה סכום נאה, וכך הפך אותה לשידוך ראוי; מה שג'יין אוסטן לא היתה אף פעם. אבל לא תמיד הכל קשור לכסף: וויליאם, דוכס דבונשייר השישי, אחד הגברים העשירים בתקופתו, לא העמיד יורש ולא התחתן. ממש כמו ג'יין.
באת': התקופה האומללה בשנת 1801 החליט הכומר אוסטן לפרוש, ובלי להתייעץ במשפחתו, לקח את אשתו, את ג'יין ואת אחותה קסנדרה, לבאת' (Bath). כששמעה את הבשורה על המעבר, התעלפה ג'יין. בסטיבנטון נהנתה משפחת אוסטן ממעמד חברתי מכובד. באת' היתה אתר נופש אופנתי לעשירים, והאוסטנים גרו בדירה לא גדולה בבית מספר 4, סידני פלייס. היום יש לוחית זיכרון על הבית, ואנשים, סתם אנשים, גרים בו. תקופת באת' היא האומללה בחייה של ג'יין. היא היתה עסוקה מכדי לכתוב, מהמרי העיר ונואפיה לא היו חביבים עליה, אביה מת בבאת', וחוץ מזה – באת' של המאה ה־19 לא היתה מקום לאשה הגונה. החדשות הרעות הן שגם לא היום. באת' יפה, אין מה להגיד. בחמש השנים שבהן גרה בה ג'יין היא היתה יפה אף יותר, ויותר שוקקת חיים. היום היא אתר תיירות מקובל; אלוהים יודע למה. שני המוזיאונים המפורסמים שלה, המרחצאות הרומיים וחדרי האסיפה – שבהם שהו ג'יין עצמה וגם שתיים מגיבורותיה, אן אליוט מ"הטיית לב" וקתרין מורלנד מ"מנזר נורתנג'ר" – משעממים ודלים. במוזיאון התלבושות שבחדרי האסיפה מוצגות תלבושות מכוערות מכל הזמנים בתוך מנהרות המוארות באור חלוש, הגורם לדכדוך, לכאב ראש ולחרטה על חשבון החיסכון שנפרץ כדי לעמוד בתשלום דמי הכניסה. ואם זה לא מספיק, העיר נסגרת בחמש אחר הצהריים. בשמונה בערב, חוץ מקומץ תיירים אומללים, כלב לא נראה ברחוב. ולמרות זאת, היה נחמד לדעת שתיעבנו את באת' לא פחות מג'יין בכבודה ובעצמה.
ווינצ'סטר: מנוחתה האחרונה כשהיה ברור למשפחתה שמצבה חמור, עברו ג'יין, אחותה קסנדרה ואמן לבית ברחוב קולג', בעיר ווינצ'סטר. הבית נמצא כמטחווי אבן מקתדרלת ווינצ'סטר המפורסמת, שבה קבורים כמה ממלכי אנגליה הראשונים וגם אוסטן עצמה. היא לא נקברה שם מכיוון שהכירו בגדולתה, אלא מכיוון שבשנים האלה אפשר היה לקבור פרוטקציונרים בתוך הכנסייה. אביה של ג'יין היה, כזכור, כומר, ובזכותו היא קיבלה שידרוג מהחצר לקתדרלה. וזוהי הכתובת על אבן הזיכרון לאחת הגדולות בסופרי העולם: "לזכרה של ג'יין אוסטן, בתו הצעירה של הכומר המנוח ג'ורג' אוסטן, לשעבר כומר הכפר סטיבנטון במחוז זה. היא עזבה את חיי העולם הזה ב־18 ביולי 1817, בגיל 42 לאחר מחלה קשה, אותה נשאה בסבלנות ובתקווה הראויות לנוצרי. טוב ליבה, מתיקות אופיה ותבונתה יוצאת הדופן עוררו את הערכת כל מי שהכיר אותה ואת אהבתם העמוקה של כל הקרובים אליה. יגונם הוא כמידת חיבתם, הם יודעים כי אובדנם אינו ניתן לריפוי, אך בשעתם הקשה ביותר הם מוצאים נחמה במחשבה בוטחת, ובתקווה צנועה כי נדיבותה, מסירותה, אמונתה וטוהרתה יגרמו לנשמתה להתקבל אצל צור גואלה". אף מלה על ספריה, על כשרון הכתיבה שלה. על פי הכתובת ניתן לשער שפה, בקתדרלה, נקברה סתם אחת, בחורה טובה. שניים מהמדריכים במקום, שנשאלו על ההתעניינות בקבר, עיקמו את האף. "הרבה אנשים רוצים לראות אותו, רובם אמריקנים", אמרו, "אבל זה ממש אחד הדברים האחרונים שהיינו מראים למבקרים פה".
צ'וטון: השרפרף של ג'יין לבית נאספו פריטים שהיו שייכים למשפחת אוסטן, בהם צמיד שענדה ג'יין, קופסת התפירה שבה השתמשה, שמיכת טלאים שעשתה עם אמה ואחיותיה, ואפילו חלוק שלבשה. הפריטים מכמירים את הלב בשל פשטותם: בנות אוסטן חיו בצמצום, נתונות לחסדי האח העשיר, אבל בצ'וטון שיכתבה ג'יין את שלושת ספריה הראשונים וכתבה את האחרונים. כאן החלה להיות סופרת מוכרת, ואולי לא כל כך. "גאווה ודעה קדומה", "תבונה ורגישות", "אמה" ו"מנספילד פארק", ארבעת הספרים שיצאו לאור בחייה, אינם מסגירים את זהות הכותבת. "רומן מאת גברת" כתוב על הראשון, ועל השני – "מאת מחברת תבונה ורגישות". קריאת רומנים בתקופה הזו נחשבה שעשוע מפוקפק, לא כל שכן כתיבתם; בעיקר אם את בת הכומר. אבל היא הצליחה: הכסף התחיל להגיע, ואת רובו חסכה. בצוואתה, השאירה לאחותה האהובה קסנדרה את רוב הכסף, לאחיה הנרי, שטיפל במגעים עם המו"לים, השאירה 50 לירות שטרלינג, ועוד 50 לקרובת משפחה שאיבדה את כל רכושה כשהבנק שלה פשט את הרגל. טופס המפרט את נכסיה של אוסטן תלוי באחד החדרים בבית. |
ניצן הגיב:
תענוג צרוף גם שנים לאחר מכן. תודה!